אין צורך בשטח כה גדול אלא בהקצאת שלש חצירות של שני בתים די. ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון. ומאן פליג עליה [ומי חולק עליו] — ר' יהודה. והא [והרי] אמרת שקיים כלל: ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה!

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] בכך? דילמא הכא נמי, היכא דאיתמר [שמא גם כאן, במקום שנאמר] במפורש שהלכה כר' שמעון — איתמר [נאמר], היכא דלא איתמר [במקום שלא נאמר] — לא איתמר [לא נאמר] וכרגיל הלכה כר' יהודה.

אלא מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: המניח את ביתו ולא עשה עירוב חצירות והלך לשבות בעיר אחרת, אחד גוי ואחד ישראל — אוסר לבני חצירות שהיו סביב ביתו להוציא מביתם לחצר משום שלא עירב עימם, ובית שאינו מעורב, אוסר על כולם — אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: אינו אוסר כיון שאינו נמצא במקום. ר' יוסי אומר: גוי — אוסר, ישראל — אינו אוסר, מפני שאין דרך ישראל לבא בשבת אם כבר קבע לעצמו דירה במקום אחר. ר' שמעון אומר: אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר — אינו אוסר אף שוודאי מצד הדין יכול לחזור, שכבר הסיח דעתו מלשוב לביתו.

ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון, ומאן פליג עליה [ומי חלק עליו] — ר' יהודה. והא [והרי] אמרת כבר כי ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה!

ושוב דוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] בכך? דילמא הכא נמי, היכא דאיתמר [שמא גם כאן, במקום שנאמר] במפורש שהלכה כר' שמעון — איתמר [נאמר], היכא דלא איתמר [במקום שלא נאמר] — לא איתמר [לא נאמר].

אלא יש להוכיח מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: וזהו שאמרו: העני מערב ברגליו שיכול ללכת למקום שבתוך תחומו ולומר: כאן תהא שביתתי וישערו לו את תחום השבת מאותו מקום. ר' מאיר אומר: אנו אין לנו אלא עני שאין ברשותו כעת מזון שתי סעודות, והוא שמותר לו לערב ברגליו.

ר' יהודה אומר: היתר זה, אחד עני ואחד עשיר. ולהיפך, לא אמרו שמערבין בפת אלא להקל על העשיר, שלא יטרח ויצא ויערב ברגליו, אבל עיקר עירוב — ברגליו הוא.

ומתני ליה [והיה משנה, מלמד, לו] רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה [לפני] רב: אחד עני ואחד עשיר. ואמר ליה [לו] רב: סיים בה נמי [גם כן] כשאתה מלמד: הלכה כר' יהודה.

ואפשר להקשות: תרתי [שתיים] למה לי, והא [והרי] כבר אמרת: ר' מאיר ור' יהודה — הלכה כר' יהודה! ואם הוצרך רב לפרש שהלכה כר' יהודה, משמע שאינו סבור שיש כלל שר' מאיר ור' יהודה — הלכה כר' יהודה?!

ודוחים: ומאי קושיא [ומה קושיה]? דילמא רב לית ליה להני כללי [שמא רב אין לו, אינו סובר אלה הכללים], אבל שאר חכמים מקבלים אותם?

אלא מביאים ראיה ממקור אחר, מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה שלשה חדשים אחרי מות בעלה, שמא היתה מעוברת מבעלה, ואם יהיה לה ילד ממנו אינה זקוקה ליבום ולחליצה, ותוך שלשה חדשים יהא הדבר ניכר.

וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים אחר מות בעליהן, או לאחר גירושיהן, אחד אם נישאו כשהן בתולות ואחד בעולות, אחד אלמנות ואחד גרושות, אחד אם נתאלמנו או נתגרשו כשהיו ארוסות ואחד נשואות, שאם היתה הרה לבעלה הראשון ידעו בבירור מי אבי הילד, שלא נחלקו חכמים אם יש מקום לחשש זה אלא קבעו כלל לכל מקרה, שיהא תוקפו קיים תמיד.

ר' יהודה אומר: אם נתאלמנו או נתגרשו כשהיו נשואות — יתארסו מיד שהרי בתקופת האירוסין אין האיש בא על ארוסתו ואין להקפיד אלא להרחיק את זמן נשואין שניים מן הראשונים.

וכן אם נתאלמנו או נתגרשו כשהיו ארוסות — ינשאו מיד, שאין להניח שנבעלו בתקופת אירוסיהן, חוץ מארוסה שביהודה, מפני שלבו גס בה. שזוגות מאורסים שבארץ יהודה היו נוהגים להיפגש ביחידות, ויש לחשוש שמא הרתה לו, אבל בשאר מקומות אין לחשוש.

ר' יוסי אומר: כל הנשים שמנינו יתארסו מיד, שלא גזרו אלא על נישואין, חוץ מן האלמנה שצריכה להמתין, אבל מטעם אחר — מפני האיבול (אבילות). שבגלל אבלה על מות בעלה, אסור לה להתארס.

ואמרינן [ואמרנו] בענין זה: ר' אלעזר לא על [בא פעם] לבי מדרשא [לבית המדרש]. אשכחיה [מצא את] ר' אסי דהוה קאים [שהיה עומד]. אמר ליה [לו]: מאי אמור בבי מדרשא [מה אמרו בבית המדרש]? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי. אמר לו: מכלל דיחידאה פליג עליה [שיחיד הוא זה שחלק עליו] ולכן הלכה כמותו.

ענה לו: אין [כן], והתניא [וכן שנינו בברייתא]: הרי אשה שהיתה רדופה לילך לבית אביה, שהיתה להוטה להיות בבית אביה ולא שהתה עם בעלה בימיו האחרונים. או שהיתה לה כעס עם בעלה ונפרדו, או שהיה בעלה זקן או חולה, שאינו יכול להוליד, או שהיתה היא חולה, או שהוחזקה עקרה, או זקנה, קטנה ואיילונית (שמטבעה אינה מסוגלת להוליד), וכל שאינה ראויה לילד מסיבה אחרת, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין, וכן המפלת לאחר מיתת בעלה שאין לחוש עוד שמא היא מעוברת — כולן צריכין להמתין שלשה חדשים, דברי ר' מאיר הסבור שגזירה זו חלה על כל הנשים. אף אם אין בכך הכרח מצד הענין. ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד בכל אלו.

וממשיכים: למה לי (לשם מה) היה צריך לומר שהלכה כר' יוסי? והא [והרי] אמרת ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואם כן הלכה כמותו גם כאן. ואם כן לכאורה משמע מכאן שאין כלל זה נכון!

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה שבדבר]? דלמא לאפוקי [שמא בא פסק זה להוציא] מדברי רב נחמן אמר שמואל שאמר שאף שבמחלוקות רבות אין הלכה כר' מאיר, מכל מקום הלכה כר' מאיר בגזירותיו, כאשר החמיר בדבר אחד מתוך דמיונו לאחרים. ולכן היה ר' יוחנן צריך לומר שהלכה כאן כר' יוסי למרות שהוא בניגוד לגזירתו של ר' מאיר.

אלא ההוכחה לביטול כללים אלה היא מהא דתניא [מזו ששנינו בברייתא]: הולכין ליריד של גוים (שוק שנעשה לכבוד עבודה זרה) ולוקחים מהן בהמה ועבדים ושפחות, מפני שמכניסים אותם לקדושה. בתים שדות וכרמים, משום יישוב ארץ-ישראל. וכותב ומעלה (מאשר את הדברים) בערכאות (בתי דינים) שלהן, תוך קבלת חתימותיהן, ואף על פי שיש בכך הכרת חשיבותם ויש לחשוש שמא יבוא להודות לעבודה זרה, מפני שבכך הוא כמציל מידן. שכן על ידי אישורם וחתימתם לא יוכלו לערער ולחזור בהם ממכירתם.

ואם היה כהן — אף מותר לו לצאת למקום שבו הוא מטמא, בחוצה לארץ, שעפרה ואוירה מטמאים, וללכת לדון ולערער עמהן. וכשם שמטמא הכהן בחוצה לארץ כך מטמא, לשם כך, בבית הקברות.

ומתחילה תוהים על הלכה אחרונה זו: וכי בית הקברות סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]?! הלא טומאה דאורייתא [מן התורה] היא, וכיצד יתירו חכמים לכהן להיטמא, בניגוד למה שכתוב בתורה!

אלא מדובר בטומאת בית הפרס, שדה שנחרש בו קבר ויש בו חשש טומאת מת, שטומאתו רק מדרבנן [מדברי חכמים].

ומטמא וכמו כן יוצא הכהן לחוץ לארץ כדי לישא אשה שם, או כדי ללמוד תורה. אמר ר' יהודה: אימתי נאמר היתר זה — בזמן שאין מוצא אפשרות ללמוד בארץ, אבל אם מוצא הכהן אפשרות ללמוד בארץ — לא יטמא.

ר' יוסי אומר: אף בזמן שמוצא אפשרות ללמוד בארץ — נמי [גם כן] יטמא, לפי