ואילו כי פליגי [כאשר נחלקו] חזקיה ור' יוחנן הרי זה בקופה בדוקה, שנבדקה לפני שהניחו בה את הטהרות, ולא נמצא בה שרץ. ובכך נחלקו: שמר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור] שאין לטמא את הטהרות הראשונות, שכן הא [הרי] בדקה ומסתבר שרק לאחר שהוצאו ממנה הטהרות הללו הגיע לתוכה השרץ. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי שמא אימור [אמור] שמיד עם סילוק ידו לאחר הבדיקה, נפל השרץ לקופה.

ומקשים: ומדוע נעמיד את מחלוקת שמאי הלל דווקא בקופה שאינה בדוקה, והא [והרי] שיטותיהם בדין הקופה דומיא [בדומה] לאשה שראתה דם קתני [שנינו בברייתא] בה נידונים דבריהם, ואשה הרי בדוקה היא, שכן בודקת עצמה בשחרית ובערבית (כדלהלן). ובוודאי גם בקופה מדובר בבדוקה! ומשיבים: כיון דשכיחי [שמצויים] בה באשה דמים — כמי שאינה בדוקה דמיא [נחשבת].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הבדל אחר: כי מודו [כאשר מודים] שמאי והלל שהטהרות הראשונות שבקופה טמאות, הרי זה בקופה שאינה מכוסה ויתכן שעם סילוק ידיו ממנה נפל השרץ לתוכה. ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] חזקיה ור' יוחנן הרי זה בקופה מכוסה, ולכן טיהרם חזקיה. ותוהים: אם מכוסה היא היכי [כיצד] נפל בתוכה השרץ? ומשיבים: כגון שתשמישה על ידי הסרת הכסוי. שחזקיה סבור שכל זמן שהטהרות בתוכה הריהו נזהר, ובוודאי לא נכנס אז השרץ בתוכה. ור' יוחנן סבור שחוששים שמא בשעה שגילה את הכיסוי, נפל לתוכה השרץ וטימא את הפירות.

ומקשים לחזקיה: והא דומיא [והרי בדומה] לאשה קתני [שנה], ואשה כמכוסה היא, שהרי אין דם מבחוץ יכול להיכנס לתוכה, ובדומה לקופה, ובכל זאת היא טמאה! ומשיבים: כיון דשכיחי [שמצויים] בה דמים — כמי שאין מכוסה היא דמיא [נחשבת].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: יש הבדל אחר, כי מודו [כאשר מודים] שמאי והלל שהטהרות הראשונות שבקופה טמאות, הרי זה כשהן מונחות בזוית קופה. ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] חזקיה ור' יוחנן היה זה בזוית בית. ומקשים: והא [והרי] "קופה" קאמר [אמר] ולא בית!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית בית זו, וטלטלוה והניחוה בזוית אחרת, ונמצא שרץ כשהוא בזוית האחרת. ובכך נחלקו: חזקיה סבר: לא מחזקינן [אין אנו מחזיקים] טומאה ממקום למקום, שאף שנמצאה בה טומאה במקום אחד, אין אומרים שהיתה בה הטומאה קודם לכן במקום אחר, ולכן הטהרות שהיו בה בראשונה — טהורות. ואילו ר' יוחנן סבר: מחזקינן [מחזיקים אנו], ולכן אף הראשונות טמאות.

ושואלים: ומי מחזקינן [והאם מחזיקים אנו] טומאה ממקום למקום? והתנן [והרי שנינו במשנה במסכת טהרות]: נגע באחד בלילה, ואינו יודע אם האדם שנגע בו חי אם מת, ולמחר השכים ומצאו שהוא מת — ר' מאיר מטהר את הנוגע,

וחכמים מטמאין, וטעמם: שכל הטמאות כשעת מציאתן, וכיון שמצא בבוקר שהוא מת, יש להניח שכבר היה מת גם בלילה.

ותני עלה [ושנה בברייתא עליה]: כשעת מציאתן, ובמקום מציאתן, שרק אם מצאו מת באותו מקום הריהו טמא, ואולם אם מצאו במקום אחר — הריהו טהור.

וכי תימא [ואם תאמר] כי הני מילי [דברים אלו] שאם נמצא מת במקום אחר — הנוגע טהור, אין זו טהרה מוחלטת, ואמרו כן רק לענין שלא לשרוף את התרומה על מגע כזה, אבל לענין לתלות (לא להשתמש בה ולא לשורפה) — תלינן [תולים אנו]?! ומי תלינן [והאם אנו תולים]?

והתנן [והרי שנינו במשנה שם]: מחט טמאה שנמצאת מונחת על גבי תרומה והיא מלאה חלודה או שבורה — כיון שמחט זו כמות שהיא עכשיו הריהי טהורה, אף התרומה טהורה. ואין חוששים שמא כשהונחה עליהם היתה שלמה וטימאתם ורק אחר כך נשברה. שכן כלל הוא שכל הטמאות כשעת מציאתן, ומעתה יש לשאול: ואמאי [ומדוע] כך הדין? לימא [נאמר] כי האי מעיקרא [זו המחט מתחילתה] מחט מעלייתא [מעולה] היא, והשתא [ורק עכשיו] הוא דהעלה [שהעלתה] חלודה, ולכל הפחות יהא דין הטהרות הללו לתלות. אלא מכאן שאין חוששים לכך, ואין תולים!

ועוד, הלא תנן [שנינו במשנה שם]: מצא שרץ שרוף (שכיון שנשרף שוב אינו מטמא) על גבי הזיתים של תרומה, וכן מטלית של זב המהומהם (בלוי), (שכיון שהתבלתה, נטהרה בכך) — הרי זה טהור. ואין חוששים שמא הונח השרץ על הזיתים קודם שנשרף, או המטלית של הזב קודם שהתבלתה, וטימאום. שכן כלל הוא, שכל הטמאות כשעת מציאתן!

וכי תימא [ואם תאמר] שנוהגים בהם כשעת מציאתן בין לקולא [להקל], כמו בדין המחט עצמה, שרואים אותם כמי שנגעה בהם המחט רק משנשברה או משהחלידה, ולכן הם טהורים. בין לחומרא [להחמיר], וכמו זה שנמצא בבוקר מת, שמטמאים את זה שנגע בו בלילה. וכל זה הוא רק במקום מציאתן, אבל שלא במקום מציאתן — אף על פי שמשרף לא שרפינן [אין אנו שורפים] עליהם, בכל זאת מתלא תלינן [לתלות תולים אנו],

והתנן [והרי שנינו בתוספתא טהרות]: ככר טהורה שהיתה מונחת על גבי הדף (לוח עץ הקבוע בקיר, כמדף), ומדף טמא (כגון בגד של זב) מונח תחתיו. אף על פי שאם נפלה הכיכר אי אפשר שתיפול אלא אם כן נגעה במדף טמא זה — אם נמצאה על הארץ באופן שאינה נוגעת במדף — טהורה היא. שאני אומר: לא נפלה, אלא אדם טהור נכנס לשם ונטלה מן הדף, והניחה על הארץ.

עד שיאמר: ברי (ודאי) לי שלא נכנס אדם שם. ואמר ר' אלעזר: לא נצרכה להיאמר סברה זו, אלא אפילו כאשר לוח העץ עליו היא מונחת הוא מקום מדרון (שיפוע), שמסתבר שתיפול הכיכר מאליה על הבגד הטמא, הרי שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום, ואפילו לענין לתלות!

ומשיבים: התם כדקתני טעמא [שם כמו ששנה את הטעם],