או אין הלכה כרבן גמליאל. או דילמא, בדלא מלו גברי [או שמא בשלא היו מלאים אנשים] שעירבו ויכולים להלך עד למקומו עסקינן [עוסקים אנו] אלא רק כדי שיעשו מחיצה עד שתי אמות סמוך לרב נחמיה, ומשם יכנס לתחום, כדברי ר' אליעזר בדין הבלעת תחומין (לקמן עירובין נב,ב), וקא מבעיא ליה [ונשאלה לו השאלה]: אם הלכה כר' אליעזר או אין הלכה כר' אליעזר?

ומשיבים: פשיטא [ברור] בדלא מלו גברי עסקינן [בשלא היו מלאים אנשים עוסקים אנו], דאי סלקא דעתך בדמלו גברי עסקינן, מאי תיבעי ליה [שאם עולה על דעתך שבשהיו מלאים באנשים אנו עוסקים, מה נשאל לו]? האמר [הרי אמר] רב: הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה! אלא ודאי בדלא מלו גברי עסקינן [במקרה שלא היו מלאים אנשים עוסקים אנו], ולענין הלכה של ר' אליעזר קמיבעיא ליה [נשאלה לו].

ומעירים: דיקא נמי, דקאמר ליה [מדוייק גם כן שאמר לו] "יכנס". מאי [מה משמע] "יכנס" לאו [האם לא] משמעו שיכנס אף בלא מחיצה באותן שתי אמות נוספות. שלפני שנכנס למחיצה זו, עליו עוד להיכנס מעצמו בלי מחיצה שתי אמות.

א איתיביה [הקשה לו] רב נחמן בר יצחק לרבא על עצם העקרון של עשיית מחיצה אנושית, ממה שנאמר בברייתא: נפל דופנה של סוכה בשבת, ומחוסר דפנות נפסלה לשמש כסוכת מצוה — לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים כדי ליצור בזה מעין דופן. ולא יזקוף את המטה לפרוס עליה סדין ולעשותה כעין מחיצה, לפי שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. ורואים אם כן שאדם אינו יכול לשמש כמחיצה.

אמר ליה [לו]: את [אתה] אמרת לי מהא, ואנא אמינא לך מהא [מברייתא זו, ואני אומר לך מברייתא זו, אחרת] שאמרו בה: עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן בסוכה, וכן מותר שיזקוף את המטה ויפרוס עליה סדין מלמעלה כדי שלא תפול חמה על המת או על האוכלין.

ומעירים, ואם כן נמצא ששתי ברייתות אלה קשיין אהדדי [קשות זו על זו]! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] הא [זו] — של ר' אליעזר הא [זו] — של רבנן [חכמים], דתנן [ששנינו במשנה] : פקק החלון (תריס שאינו קבוע בצירים) ר' אליעזר אומר: בזמן שקשור בקיר ותלוי בחלון — פוקקין בו את החלון, ואם לאו [לא] — אין פוקקין בו את החלון, לפי שאין עושין אוהל ואפילו עראי בשבת. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקין בו. נמצא שהתירו חכמים לעשות מעין דופן בשבת, והם שהתירו אף בסוכה.

ומקשים: והא איתמר עלה [והרי כבר נאמר עליה על מחלוקת זו], אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. לא נחלקו חכמים ור' אליעזר אלא להוסיף על אוהל עראי; שר' אליעזר אומר: אין מוסיפין אף ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. וחכמים אומרים: מוסיפין על אוהל עראי בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב! ואם כן אין מי שמתיר לעשות דופן לכתחילה!

אלא מנסים לתרץ באופן אחר; לא קשיא [אינו קשה] ואין סתירה בין הברייתות כי הא [זו] המתירה בהעמדת בהמה או אדם כדופן — כר' מאיר. הא [זו] האוסרת — כר' יהודה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: עשאה לבהמה דופן לסוכה — ר' מאיר פוסל, כיון שחושש שמא תברח הבהמה, ור' יהודה מכשיר.

ר' מאיר דקא פסיל התם [שפוסל שם בסוכה] אלמא [מכאן] שהוא סבור שמחיצה העשויה מבעל חי לא מחיצה היא, הכא שרי [כאן לענין שבת מתיר], דלאו מידי קא עביד [לפי שאינו עושה דבר] שהרי אין זו קרויה בנייה של ממש.

ור' יהודה דקא מכשיר התם [שהוא מכשיר שם בסוכה] אלמא [מכאן] שמחיצה היא, לכן הכא [כאן בשבת] אסר לעשות מחיצה כזו.

על הסבר זה מקשים: ותיסברא [וכי יכול אתה לסבור אותה סברה]? והרי אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו את] ר' מאיר שפוסל בבהמה אבל אדם וכלים מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שפסל אותם להיות מחיצה ראויה? שהרי החסרון הקיים בבהמה שמא תברח אינו קיים באדם וכלים, שהרי אדם יש לו דעת וימשיך לעמוד, וגם הכלי לא יזוז ממקומו, ומכיון שהברייתא התירה מחיצת אדם וכלים גם כן, הרי שאינה משיטת ר' מאיר.

ותו [ועוד], אפילו לא תחלק ויש לו טעם בכך — שמא תברח, ר' מאיר אליבא דמאן [לפי שיטת מי סבר] לעיקר דין הוספת מחיצה עראית בשבת? אי אליבא [אם לפי שיטת] ר' אליעזר רבו בענין פקק החלון — הרי להוסיף נמי [גם כן] אסר.

אלא תאמר שהלך אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים], הרי אף לשיטתם אימר דאמרי רבנן [אמור שאמרו חכמים] שמותר להוסיף על אוהל ארעי, אבל לכתחילה מי אמור [האם אמרו] שמותר לעשות מחיצה ואוהל?

אלא כך יש לפרש: הא והא רבנן [זו וזו לפי שיטת חכמים], וכך יש ליישב את הקשיים: מכלים על כלים לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שנאסר לעשות דופן נוספת — מדובר בדופן שלישית שהיא העושה את הכשר הסוכה למצותה, הא [זו] שהותר — הכוונה לעשיית דופן רביעית שאינה חשובה, כיון שהסוכה אינה מוכרחה להיות בעלת ארבעה דפנות.

דיקא נמי [ונדייק גם כן], דקתני [ששנינו] בברייתא האוסרת דיוק לשון זה: נפל דופנה — משמע, דופנה המיוחד, דופנה החשוב המתיר בה, ולא דופן סתם, כברייתא המתירה. ומסכמים, אכן שמע מינה [נלמד ממנה, שכך].