סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

פירוש שטיינזלץ

ואילו סיפא [סופה] כשיטת רבנן [חכמים] היא, הסבורים שאין חטאת מתה אלא זו שאבדה ונמצאה לאחר שכבר נתכפרו בעליה באחרת?! אמר רב גביהא מבי [בית] כתיל לרב אשי בתשובה, הכי [כך] אמר אביי בהסבר ברייתא זו: אכן, רישא [תחילתה] כשיטת ר' שמעון וסיפא [וסופה] כשיטת רבנן [חכמים].

א אמר רבא: הכל מודים, בין רב ובין ר' יוחנן, שאם נהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא קודם הזריקה של דם הקרבן, וכן אם נהנה מאימורי קדשים קלין לאחר שהעלן על המזבח — אין זו מעילה, ואף לשיטת ר' יוחנן הריהו פטור מקרבן ומתשלומים. שכן שריפתם של קדשי הקדשים שנטמאו, או היפוך באימורי הקדשים הקלים על מנת שיישרפו יפה אינן נחשבות כעבודה.

ותוהים על דברי רבא: פשיטא [פשוט] הוא דבר זה, ואין צורך להשמיענו, שהרי מאי קא [מה הוא] הנהנה מהם מפסיד בכך להקדש, שהרי אין בשר קדשי הקדשים שנטמא ואימורי קדשים קלים שקרבו ראויים מלכתחילה להקרבה?

ומשיבים: חידוש יש בדברי רבא, שכן מהו דתימא [שתאמר] כיון שבבשר קדשי קדשים שנטמאאית ליה [יש בו] מצות שריפה לכהנים, וכן באימורי קדשים קליןאיכא [יש] מצוה להפוכי בצינורא [להפוך במזלג] כדי שיישרפו יפה, והיה מקום לומר שינהג בה דין מעילה, לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שלא, שאין בהם מעילה, שכן מעשים אלה הם דין מיוחד שאמרה התורה שיש לעשות בהם, ואין בכך כדי לחייבו במעילה.

א ומביאים עוד את מה שאמר רבא בהסבר דברי הברייתא שהובאה למעלה: הא דאמרת [זה שאמרת] בברייתא שאם מעל בדמי החטאת ובא לשלם את דמי המעילה וחומשה לאחר שכבר קרבה החטאת שילכו המעות לים המלח, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא דאתידע ליה קמי [שנודע לו שמעל לפני] הכפרה בקרבן החטאת. והיתה אפשרות לצרף את דמי המעילה (קרן וחומש) לחטאת, וכיון שלא נעשה כן — הרי אלה הולכים לים המלח. אבל אם נודע לו שמעל רק לאחר הכפרהיפלו (יעברו) דמי המעילה לנדבה, ולא יילכו לאיבוד בים המלח. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן כלל הוא שאין מפרישין מתחלה (מלכתחילה, ביודעין) כסף להקדש באופן שילך לאיבוד.

ב משנה המשנה ממשיכה לעסוק בדין המעילה במיני הקדשים. וכאן בקדשים הקרבים כליל על המזבח, ואין בהם חלק לכהנים: הקומץ (החלק הנקמץ מן המנחה ומוקטר על המזבח), והלבונה אותה מקטירים על המזבח עם קומץ המנחה, והקטורת המוקטרת כל יום על מזבח הזהב (המזבח הפנימי), ומנחת כהנים שאינה נקמצת אלא נשרפת כליל על המזבח, ומנחת כהן משיח (הכהן הגדול, המשוח בשמן המשחה) המביא בכל יום מנחת חביתין, ומנחת נסכים (מנחה הבאה עם קרבן שיש בו נסכים) שעולה כליל על המזבח — דינם של אלה שמועלין בהם משעה שהוקדשו בפה.

קדשן בכלי, שניתנו בכלי השרת הראוי להם — הוכשר (הוכן) בכך לענין ליפסל מכאן ואילך במגעו של טבול יום, ובמגעו של מחוסר כפורים, שהוא הטמא (כזב וכמצורע) שטבל מטהרתו, ואולם עדיין לא הביא את קרבנותיו לכפרתו, וכן להפסל בלינה, אם לא הוקטרו עד הבוקר כדינם, וחייבים על אכילתם משום איסור נותר (אם נותרו לאחר זמנם), ומשום איסור אכילת קדשים בטומאה כשהאוכל טמא בטומאת הגוף. אבל דין פיגול אין בה בכל אלה, שאם חשב בשעת נתינתן בכלי להקטירן לאחר זמנן הראוי — אינו חייב.

וטעם הדבר, שזה הכלל בדין הפיגול: כל הקדש שיש לו מתירין, שיש דבר אחר שהקטרתו מתירה אותו לאכילת מזבח או לאכילת אדם — אין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא עד שיקריבו המתירין אותו כראוי להם.

וכל שאין לו מתירין כגון הקומץ והלבונה שהם עצמם מתירים, ואין דבר אחר המתיר אותם, כיון שקידש בכליחייבין עליו משום נותר וטמא, ופיגול אין בה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר