אבל להתירו באכילה משום שנזרק הדם, הוא דלא מרצה.

א משנה חטאת העוף, מועלין בה משעה שהוקדשה בדיבור להיות קריבה על גבי המזבח, נמלקה — הוכשרה (הותקנה) להפסל מהקרבה בנגיעה שנגע בה טבול יום (הטמא שכבר טבל ועדיין לא העריבה עליו השמש), ובנגיעת מחוסר כפורים (הטמא, כגון הזב והמצורע, שכבר טבל ועדיין לא הביא את קרבנות כפרתו), וכן נפסלת בלינה של דמה (אם לא הוזה על קיר המזבח עד שקיעת החמה), או בלינת בשרה (אם לא נאכל ביום ולילה מזמן המליקה).

ואם הוזה דמה כדינה — מעתה חייבין עליו בעונש כרת משום פיגול (אם חשב הכהן בשעת המליקה לאוכלה לאחר הזמן הראוי), ומשום נותר (אם נאכלה לאחר זמן אכילתה הראוי), וכן חייב עליה האוכלה כשהוא טמא, ככל האוכל קדשים בטומאה. ואין בה עוד דין מעילה, שכן בהזאת דמה הותרה באכילה לכהנים, ואין היא עוד בכלל "קדשי ה' " שבהם נאמר דין מעילה.

ב גמרא קתני [שנינו] במשנה כי משנמלקה חטאת העוף הוכשרה בכך ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה. ומדייקים: ליפסל — אין [כן], אבל לטמויי [לטמא] שתהיה טמאה ומטמאה דבר אחר בנגיעתה — לא.

ומכאן מסיקים כי מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? — כשיטת רבנן [חכמים] היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: טבול יום