אוציא דם שרצים — שאין בהם טומאה חמורה, שאין השרצים מטמאים אדם לטמא בגדים שעליו, כמו נבלת הבהמה והעוף, אוציא דם ביצים — משום שאין הם מין בשר, וכן אוציא דם דגים דם חגבים — שכולו היתר, כאשר יבואר להלן (עמוד ב). ועוד דנים במה שנאמר: "כל דם לא תאכלו...

לעוף ולבהמה" (ויקרא ז, כו), מדוע הוצרכנו לשניהם כדי ללמוד במידת "מעין הפרט"? לפי שאם היה מוזכר רק עוף הייתי אומר כך: אי מה עוף הוא דבר שאין בה כלאים, כאשר יבואר להלן (עמוד ב), אף בהמה — דווקא זו שאין בה כלאים יהא דמה אסור, ולא כל בהמה! תלמוד לומר: "ולבהמה".

וכן אם היתה נזכרת רק בהמה הייתי אומר: אי מה בהמה שאינה במצות אם על הבנים (שילוח הקן), אף עוף שנאסר דמו הוא זה שאינו במצות אם על הבנים, וכגון עוף טמא, אבל עוף טהור דמו מותר! לכן תלמוד לומר: "לעוף ולבהמה".

ומקשים: ואימא [ואמור] ודרוש כתוב זה באופן אחר: "כל דם" — הרי זה כלל, "עוף ובהמה" — פרט, הרי זה כלל ופרט, ולפי כללי מדרש ההלכה אין בכלל אלא מה שבפרט, עוף ובהמה — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!

ומשיבים: מה שנאמר מיד אחר כך "נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה" (שם כז) חזר וכלל, ונמצא שיש כאן כלל ופרט וכלל, ובמקרה זה אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, וכפי ששנינו לעיל, כל שיש בו טומאה חמורה וטומאה קלה, ויש בו איסור והיתר, והוא מין בשר.

ומקשים: והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא [והרי אינו דומה הכלל האחרון לכלל הראשון], כללא קמא [הכלל הראשון] הוא לאו [מצות לא תעשה] "כל דם לא תאכלו", ואילו כללא בתרא [הכלל האחרון] הוא כרת!

ומשיבים: האי תנא דבי [תנא זה הוא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, שלשיטתו כללי ופרטי דרשינן מן הדין גוונא [כללים ופרטים אנו דורשים כגון זה], ואף על גב דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא [ואף על פי שלא דומה הכלל האחרון לכלל הראשון].

א ומעתה מבררים את הברייתא לפרטיה. אמר מר [החכם]: כלל ופרט וכלל אי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש — דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בה איסור והיתר ויש בהן מין בשר, אף כל דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה וכו'.

ושואלים: "אף כל" דקתני [שהוא שונה] לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? והרי הוצאנו מכלל זה בני אדם, דגים וחגבים ושרצים!

אמר רב אדא בר אבין: לאתויי [להביא] את דמו של כוי, בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה. ושואלים: מאי קסבר [מה סבור הוא] התנא? אי קסבר [אם סבור הוא] שכוי ספיקא [ספק] הוא, שלא ברור לנו מהו, האם חיה או בהמה, וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא [הוצרך הכתוב לאסור דבר שלנו הוא ספק]? אלא בהכרח קסבר [סבור הוא] שכוי בריה בפני עצמו הוא, שאינו חיה ואינו בהמה, ולכן צריך כתוב לעצמו.

ואומרים: אשכחן [מצאנו] שיש איסור בדמו של כוי, חלבו מנלן [מנין לנו] שהוא אסור? ומשיבים: דבר זה למדים ממה שנאמר: מ"כל חלב" (שם כג). ועוד שואלים: נבלתו מנלן [מנין לנו] שהיא אסורה? ומשיבים: מ"כל נבלה" (דברים יד, כא).

ושואלים: גיד הנשה של כוי מנלן [מנין לנו] שאסור? ומשיבים: בכף הירך תליה רחמנא [תלה אותו הכתוב], שנאמר "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לג), והא אית ליה [והרי יש לו] כף הירך, כלומר, הירך שלו מעוגלת כמין כף.

ועוד שואלים: טומאתו כשהוא נעשה נבילה, ושחיטה, ששחיטה מתירה אותו באכילה, מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: סברא [סברה היא], מדלכל מילי רבייה רחמנא [מכיון שלכל דבר ריבה אותו הכתוב] כבהמה, טומאתו ושחיטתו נמי [גם כן] כבהמה.

ב אמר מר [החכם] בברייתא: אוציא דם מהלכי שתים כלומר, בני אדם, שיש בהן טומאה חמורה (טומאת מת) ואין בהן טומאה קלה, טומאת אוכלים. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו: החותך בשר מן האדם בחייו לשם אכילה — צריך לאחר מכן מחשבה לאוכלו או להאכילו, וכן צריך הכשר, שיבוא עליו משקה, כדי להכשירו לקבל טומאה, כדין אוכלים.

וקשיא לן [והיה קשה לנו]: מחשבה למה לי? תעשה חתיכה שלו, עצם העובדה שחתכו אותו לשם אכילה, מחשבה להאכילו! ואמר ריש לקיש: מדובר בחותכו מתחילה כדי להאכילו לכלב, ומחשבה להאכיל לכלב לאו [לא] מחשבה היא.

ושואלים: ולא? והתנן [והרי שנינו במשנה], כלל אמרו בטומאה: כל דבר המיוחד לאכול (למאכל) אדם — טמא, כלומר, ראוי ליטמא טומאת אוכלים, עד שיפסל מאכילת כלב!

ומשיבים: ההוא [אותו דבר] נאמר לאסוקי טומאה מיניה [להעלות, להוציא טומאה ממנו], שכיון דמעיקרא הוה חזי [שמתחילה היה ראוי] לאדם, לאסוקי [להעלות אותו] מטומאה לא ניתן עד שיפסל מאכילת כלב. הכא [כאן, כשחותך בשר] מדובר לאחותי ליה [להוריד אותו] לקבלת טומאה, ובמקרה זה אי חזי [אם הוא ראוי] לאדם, שחישב להאכילו לאדם — חזי [ראוי] לכלב, כלומר, נחשב כראוי לאכילת כלב לענין טומאת אוכלים, אי לא חזי [אם אינו ראוי] לאדם — לא חזי [אינו נחשב כראוי] לכלב.

מכל מקום קתני [הריהו שונה שם] שבשר אדם צריך מחשבה, ומחשבה — לענין טומאה קלה היא כלומר, לענין טומאת אוכלים (אבל לטומאה חמורה אין צורך במחשבה). והוא שלא כפי ששנינו בברייתא שאין באדם טומאה קלה! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה אמורים] מחיים, בחייו של האדם, שאם נחתך ממנו בשר — ראוי הוא לטומאה קלה, אבל לאחר מיתה — טמא הוא טומאה חמורה, טומאת מת, ואין מקום להזכיר בו טומאת אוכלים, שהיא טומאה קלה. והוא מה ששנינו בברייתא: אוציא דם מהלכי שתים.

ושואלים: והרי הוא הדין דכוותה גבי [כיוצא בה אצל] בהמה לאחר מיתה, אי [אם] בשר בהמה — הרי הוא מטמא טומאה חמורה, טומאת נבילה, וכן אם דם בהמה הוא — מטמא הוא טומאה חמורה,

דתנן [ששנינו במשנה]: דם נבילות — בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין, כדין טומאת נבילה, ומדוע מבדילה הברייתא בין אדם לבהמה לענין זה?

ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו, שאין באדם טומאה קלה לאחר מיתה כמו שיש בבהמה, אלא לכדתנן [לכמו ששנינו במשנה] בענין טומאת אוכלים: נבלת בהמה טמאה (כגון סוסים וחמורים) בכל מקום שהוא, וכן נבלת עוף הטהור בכפרים — צריך מחשבה מפורשת לאכילה, כדי ליטמא טומאת אוכלים, לפי שבסתם אינם עומדים לאכילה, ואין צריך הכשר על ידי משקה, שכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר כדי ליטמא בטומאת אוכלים, אבל

נבלת בהמה טהורה בכל מקום, ונבלת עוף טהור וחלב בשוקים — אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר.

ואמר ליה [לו] רב לר' חייא: מחשבה בנבלת בהמה טמאה למה לי לטומאה קלה? הלוא היא גופה [עצמה] טומאה חמורה היא! אמר ליה [לו] ר' חייא: כגון דאיכא [שיש בה] פחות מכזית נבילה, ולכן אינה מטמאת משום נבילה, וצרפה לפחות מכביצה אוכלין, דהאי והאי הוי [שזה וזה ביחד הם] כביצה, שהוא השיעור ליטמא טומאת אוכלים.

הקשה לו רב: אי הכי [אם כך], שאין בחתיכה זו כשלעצמה לטמא טומאה חמורה, ליבעי נמי [שתצטרך גם כן] הכשר, שיבוא עליו משקה, דהא תנא דבי [שהרי שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר בענין הכשר אוכלים לקבל טומאה "על כל זרע זרוע אשר יזרע" (ויקרא יא, לז), ללמד: מה זרעים מיוחדין שאין סופן לטמא טומאה חמורה ולכן צריך הכשר, אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריך הכשר!

אמר ליה [לו]: הני מילי [דברים אלה אמורים] באוכלין דעלמא [בכלל] סתם אוכל, דלית [שאין] בו פחות מכזית נבלה, אבל הכא דאיכא בגויה [כאן שיש בו] פחות מכזית נבילה, כיון שאילו היה מצרף ליה [לו] עוד קצת נבילה לשיעור כזית היה מטמא — לא בעי [צריך] הכשר. ומכל מקום, דין זה שפחות מכזית נבילה מצטרף לשיעור כביצה ליטמא טומאת אוכלים, נאמר דווקא בבהמה;