א משנה כל הבהמות האסורין בהקרבה לגבי (על) המזבח, שהתערבו בבהמות הכשרות להקרבה — הריהם אוסרין את כל התערובת שהם בתוכה, בכל שהן, בכל יחס מספרי בינם לבין הבהמות המותרות, ואלו הם הבהמות האסורות: זכר הרובע את האשה, והנרבע על ידי אדם, והמוקצה (זה שיחדוהו) לעבודה זרה, והנעבד כעבודה זרה, והאתנן (בהמה שניתנה כתשלום לזונה), וזה ששימש כמחיר (כתמורה) לכלב, והבהמה שהיא כלאים (שנולדה משתי מיני בהמות, כגון תיש ורחל), והבהמה טרפה (שעומדת למות עקב מחלה או פגיעה), וכן בהמה שהיא יוצא דופן (שנולדה שלא כרגיל, אלא שנחתכה דופן בטנה של אמה והוצאה משם).

ולפירוט הדברים: איזהו הפסול משום מוקצה? — זה המוקצה לעבודה זרה, ודינו: דווקא הוא עצמו אסור להקרבה על המזבח, ואולם מה שעליו (תכשיטיו, כליו) מותר להקרבה (באופן שימכרו אלו, ובדמיהם יביאו קרבנות), שכן עדיין לא נעבד זה לעבודה זרה. ואיזהו הפסול משום נעבד? — כל שעובדין אותו בפועל כעבודה זרה, ודינו: הוא ומה שעליו אסור להקרבה על המזבח. וזה וזה (הן זה שהקצוהו לעבודה זרה והן זה שנעבד בפועל לעבודה זרה) מותר באכילה להדיוט, שכן כל איסורם אינו אלא למזבח, ולא לאכילת אדם.

ב גמרא אמר מר [החכם]: שנינו במשנתנו שכל אותן הבהמות האסורות להקרבה על המזבח, שהתערבו בבהמות אחרות, הריהן אוסרין בכל שהן. והרי זה איפוא בא להשמיענו שלא בטלי ברובא [שאין הן בטלות ברוב]. ואולם על כך יש לשאול, שהרי כבר תנינא [שנינו] במשנה במסכת זבחים כי כל הקדשים (הקרבנות) שנתערבו בחטאות המתות, (חטאות שנפסלו ודינן שהן מתות) או בשור הנסקל (שנידון לסקילה על שהרג אדם), אפילו אחד שהתערב ברבוא — ימותו כולם.

וקשיא לן [והיה קשה לנו] בפירוש משנה זו: מאי קאמר [מה אמר, מה בדיוק הכוונה] במה שאמר "אפילו אחד ברבוא" שמשמע שנתערב אחד כשר ברבוא אסורים? שהרי אם מיעוט אסורים התערב ברוב כשרים כולם אסורים, כל שכן כאשר הרוב הם האסורים!

והשבנו כי הכי קתני [כך היא שנויה, כך פירושה]: כל הקרבנות הכשרים שנתערבו בהן אחת מחמש חטאות המתות או שור הנסקל, אפילו התערב מהפסולים ברבוא כשרים — ימותו כולם. ומעתה יש להקשות: למה להשמיענו שוב הלכה זו במשנתנו?

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר שוב במשנתנו, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי דווקא התם [שם, במשנה בזבחים] כך הוא הדין, שכל התערובת נאסרה — משום שהקרבנות האסורים המוזכרים שם (חמש חטאות המתות ושור הנסקל) שהתערבו בבהמות מותרות איסורי הנאה הם, אבל הכא [כאן, במשנתנו], דלאו [שאין] הפסולים בכלל איסורי הנאה, אלא רק פסולי הקרבה — אימא [אומר]: ליבטל ברובא [שיבטל הפסול ברוב], לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאף פסולי הקרבה אוסרים את כל התערובת בכל שהוא.

ומקשים על הסבר זה: והרי רובע ונרבע ושאר הקרבנות הפסולים השנויים במשנתנו זו נמי תנינא [גם כן שנינו] באותה משנה בזבחים, שכן שנינו שם: נתערבו רובע ונרבע, מוקצה, נעבד (ושאר המנויים במשנתנו) — נאסרו בכך כל הבהמות שבתערובת, ודינן שירעו עד שיסתאבו (שיפול בהם מום, וייפסלו להקרבה), ולאחר מכן ימכרו, ויביא הבעלים בדמי הבהמה היותר יפה (משובחת) שבהן מאותו המין של הקרבן שצריך להקריב. הרי שאף אם נתערב פסול הקרבה המותר בהנאה, גם כן אוסר הוא את כל התערובת בכל שהוא, ומדוע יש לשנות זאת שוב במשנתנו?

אמר רב כהנא, אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה, השאלה הזו לפני] רב שימי בר אשי, ואמר לי בתשובה לכך: יש צורך למשנתנו לחזור ולהשמיע דין זה, שכן חדא [משנה אחת, משנתנו] עוסקת בשנתערבו אותן בהמות בעודן חולין, ולאחר מכן עמד בעליהן והקדישן. ואילו חדא [משנה אחת, בזבחים] עוסקת במקרה שהתערבו כשהם קדשים כבר (וכמו שמורה לשון במשנה "כל הזבחים שנתערבו" — שהם זבחים).

ולכן צריכי [נצרכו] שתיהן להיאמר, דאי אשמועינן גבי [שאם היה משמיענו רק את המשנה אצל] קדשים — הייתי אומר בטעם הדבר משום דמאיסי [שמאוסים] בשעה שהתערבו בכשרים, שהרי נפסלו אחר שנתקדשו, אבל גבי [אצל] בהמות שהתערבו כשהן עדיין חולין (ואין בפסולים אלו כדי להחשיב את החולין כמאוס), ורק לאחר מכן הקדישן — אימא ליבטלי [אומר שיבטלו] בתערובת זו, ויותרו הכל להקרבה. ולכן השמיענו שגם כשהתערבו בעודן חולין פוסלים הם את כל התערובת.

ושואלים על הסבר זה: והרי בחולין נמי תנינא [גם כן שנינו] במסכת עבודה זרה, שאין בטלים האסורים והכל נאסר, שכך שנינו שם: ואלו הדברים שהם אסורין כשלעצמם ואוסרין אחרים אם נתערבו בדברים המותרים כדוגמתם בכל שהן: יין נסך, ועבודה זרה, וציפרי מצורע המשמשים לטהרתו, ועורות לבובין, שניקבו מול לב הבהמה והוציאו דרך שם את לבה בעודה חיה כתקרובת לעבודה זרה,

ושיער נזיר שמגלח לטהרתו בתום ימי הנזירות, ופטר חמור, ובשר בחלב, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וחולין שנשחטו בעזרה, ושעיר המשתלח של יום הכיפורים — הרי כל אלו אסורין ואוסרין את אלה שהתערבו בהם בכל שהן!

ומשיבים: צריכי [צריכות] שתי המשניות הללו להיאמר, דאי אשמעינן התם [שאם היה משמיענו רק שם] במסכת עבודה זרה — הייתי אומר כי משום שהדברים האסורים המנויים במשנה זו הריהם איסורי הנאה, לכן הוא דלא בטלי [שאינם בטלים], אבל הפסולים המנויים במשנתנו הכא [כאן], שאינם אסורים בהנאה, שהרי הם מותרים באכילה להדיוט — ליבטלי [שיבטלו] בתערובתם.

ומן הצד האחר, אי אשמועינן הכא [אם היה משמיענו רק את משנתנו כאן] — הייתי אומר שהטעם שאין האיסורים הללו בטלים בתערובתם, משום שהמדובר בהקרבה לגבוה דמאיס [שמאוס] הדבר, אבל לענין הנאתם בידי הדיוט — אימא [אומר] שאיסורי הנאה ליבטלו ברובא [שיבטלו ברוב], לכן בעבודה זרה קא משמע לן [משמיע לנו] שאף בזה אין הם בטלים, וכל התערובת אסורה.

ג בין הפסולים המנויים במשנתנו מוזכרים הרובע ונרבע. ומבררים: מנלן דאסירי [מנין לנו שאסורים] לגבוה (להקרבה במקדש)? — דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על הכתוב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), הביטוי "מן הבהמה" — בא להוציא מכלל המובאים לקרבן את הרובע ואת הנרבע.

ויש לדון בדבר, למה לי דרשת כתובים להוראת הלכה זו שהרובע והנרבע פסולים לקרבן, והלא דין (קל וחומר) הוא, ובאופן זה: ומה בעל מום, הקל, שכן לא נתעבדה בה עבירה — בכל זאת הריהו פסול לגבי [אצל] מזבח. רובע ונרבע, החמורים, שכן נעבדה בהן עבירה — אינו דין שהריהם אסורין לגבי [אצל] מזבח?

ופורכים: שור שנעברה בו עבירה של החורש בשור וחמור יחדיו יוכיח לענין זה, שאף שנתעבדה בו עבירה — ובכל זאת הריהו מותר לגבי [אצל] מזבח.

ודוחים: אין להביא ראיה משור זה, שכן מה לאיסור חורש בשור וחמור — הקל, שהרי אין חייבין עליו מיתה, ומשום כך אף אינו נאסר להקרבה, תאמר באיסור רובע ובאיסור נרבע — החמורים, שהרי חייבין עליהם מיתה, ומשום כך אסורים הם להקרבה.

ומסכמים: אכן דחיה נכונה היא זו, וטול לך (חזור בך) ממה שהבאתה, מהפירכה על הקל וחומר. ואמנם מקל וחומר מבעל מום יכול להילמד דינם של הרובע והנרבע שפסולים הם להקרבה, ואולם הרי זה נכון רק ברובע או נרבע שנתעבדה בהן עבירה בשני עדים, ודינם למיתה, ואולם הרובע או הנרבע ש

נעבדה בהן עבירה על פי עד אחד, או על פי הודאת הבעלים, שאין דינם למיתה, מנין לנו שאף הם פסולים להקרבה?

לכך באה דרשת הכתוב "מן הבהמה", שאמר ר' שמעון: אני דן (למד בקל וחומר זה מבעל מום) אף את דינו של הרובע או הנרבע שאין דינו למיתה, ובאופן זה: ומה בעל מום — הקל, שהרי אין התראת שני עדים פוסלתו מאכילה להדיוט, ובכל זאת הודאת (קביעת) עד אחד (החכם האחד הפוסק שהרי זה מום הפוסל אותו מקרבן) — פוסלתו מהקרבה. ברובע ונרבע שהודאת שני עדים פוסלתו מאכילה — אינו דין שהודאת עד אחד פוסלתו מהקרבה!

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "מן הבהמה" — להוציא מכלל הכשרים להקרבה את הרובע ונרבע. ותוהים על סוף הדברים: מדוע אמר שלכך מלמדנו הכתוב בדרשה זו, והא אתיא מדינא [והרי הדבר בא, נלמד הדבר מן הדין, מקל וחומר זה שאמרו ר' שמעון] ומשיבים: חכמים החולקים על ר' שמעון סוברים כי אף הרובע או הנרבע על פי עד אחד או על פי הודאת הבעלים לא אתיא [אינו בא, נלמד]