"ואם תחתיה תעמד הבהרת" (ויקרא יג, כג), הרי שלשון "תחת" משמש במובן של הישארות דבר במקומו. וכן הוא עיקרה של התפסת התמורה שאף שבהמת החולין מתקדשת בה, קדושת בהמת ההקדש עומדת במקומה.

ולשון דאחולי [של חילול, החלפת הדבר] — דכתיב [שכן נאמר]: "תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחושת ותחת האבנים ברזל" (ישעיה ס, יז), הרי שמשמשת הלשון "תחת" במובן של החלפת הדבר בדבר אחר. והלכך [ומשום כך] נקבע מובנה על פי הנסיבות שבהן היא נאמרה. ולכן, גבי [אצל, בענין] קדשי מזבח, דעבדין [שעושים] תמורה — לישנא דאתפוסי [לשון התפסה] הוא. ואילו גבי [אצל, בענין] קדשי בדק הבית, דלא עבדין [שאין הם עושים] תמורה — לישנא דאחולי [לשון חילול] הוא.

אמר רבא: אפילו בקדשי מזבח, שדינם שהם עושים תמורה, פעמים משכחת לה לישנא דאחולי [מוצא אתה כי לשון "תחת" לשון של חילול] הוא. ומסביר את דבריו: כגון שהיה קרבן ההקדש בעל מום, שאין הוא עומד להקרבה אלא לפדיון, והמיר עליו בהמת חולין בלשון "הרי זו תחת זו" — אף שחל דין התמורה, שהרי אף שהיא בעלת מום מכל מקום קדושה היא בקדושת מזבח וראויה לעשות תמורה, ואף על פי כן הריהי מתחללת בלשון זו.

אמר רב אשי: אפילו באופן זה שהביא רבא, שהיה קרבן ההקדש בעל מום נמי משכחת לה לישנא דאחולי, ומשכחת לישנא דאתפוסי [גם כן, יש ומוצא אתה שהיא משמשת בלשון חילול, ויש ומוצא אתה שהיא משמשת בלשון התפסה]. ומפרט את דבריו: אם אמר "זו תחת זו" כאשר ידו היתה מונחת אקודש [על בהמת הקודש] — לשון חול הוי [הריהו], שהרי ניכרים הדברים שכוונתו שבהמת ההקדש תתחלל על בהמת החולין. ואם אמר "זו תחת זו" כאשר ידו היתה מונחת אחול [על בהמת החול] — לשון קודש הוה [הריהו], שהרי ניכר הדבר שכוונתו שבהמת החול תתקדש בקדושת בהמת ההקדש.

א ועוד באותו ענין בעי [שאל] אביי: היו עומדות לפניו שתי בהמות של קדש שהן בעלות מום, ושתי בהמות של חולין תמימות, ואמר "הרי אלו תחת אלו", בלא שהניח ידיו על אלו או על אלו, מהו הדין?

וצדדי השאלה: מי [האם] אמר (התכוון) בכך לאתפוסי [להתפיס] את קדושת שתי בהמות ההקדש על שתי בהמות החולין, כדין התמורה — ולקי [ולוקה] הוא פעמיים מלקות על כך, כשאר הממירים שלוקים. או דלמא [שמא]: כיון שיתכן שלחלל את בהמת ההקדש בעלת המום על בהמת החולין הוא מתכוין, שכן כלל הוא כי כל היכא דאיכא היתרא [היכן שיש אפשרות שייעשה הדבר בהיתר] ואפשרות שייעשה הדבר באיסור — לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא [אין אדם עוזב את ההיתר ועושה איסור], ואף כאן לא היתה כוונתו אלא לחלל את שתי בהמות ההקדש, ואין הוא לוקה על כך?

והוסיף אביי ושאל: אם תמצי [תרצה] לומר כי כל היכא דאיכא היתרא, לא שביק איניש ועביד איסורא [היכן שיש היתר, אין אדם עוזב היתר ועושה איסור], ונסכם איפוא בבעיה הקודמת שאין הוא לוקה, שכן כוונתו היתה לחילול, עדיין יש לדון במקרה שהיו עומדות לפניו שתי בהמות של קודש, ורק אחת מהן בעלת מום, והשניה תמימה. וכן עמדו לפניו שתי בהמות של חולין, ורק אחת מהן בעלת מום, והשניה היא תמימה. ואמר "הרי אלו תחת אלו", מהו הדין?

והרי אף שברור שבבהמת ההקדש התמימה חלה לשון "תחת" במובן של התפסה בתמורה, ואולם אין זה ברור באיזו מבהמות החולין החיל את התמורה הזו, ואלו צדדי השאלה: מי [האם] אמר (התכוון בדבריו) שבהמת החולין התמימה תהיה תחת בהמת ההקדש התמימה — ונמצא כי לאתפוסי [להתפסה] אותה בתמורה התכוון (ולוקה על כך), ואילו בעלת מום של החולין תהיה תחת בעלת מום של הקדש — ואין זו לשון התפסת תמורה, אלא לאחולי [לחילול] התכוון (ואין הוא לוקה על כך).

או דלמא [שמא] כוונתו היתה שהבהמה התמימה של חולין תהיה תחת בעלת מום של הקדש, והרי זו התפסת תמורה, שכך הוא מדין התמורה שהממיר בעלת מום בתמימה — הריהי תמורה (ולוקה על כך), ושתהיה בעלת מום של חולין — תחת תמימה של הקדש, ואף זו לשון התפסה, שהרי אף בכך חל דין התמורה שהממיר תמימה בבעלת מום — הריהי תמורה (ולוקה על כך), ונמצא שעל תרוייהו לקי [שתיהן לוקה]? ו

הוסיף ושאל אביי: אף אם תמצי [תרצה] לומר כי כל היכא דאיכא היתירא [היכן שיש היתר] — לא עביד איסורא [אין אדם עושה איסור], ולאחולי [ולחילול] הוא מתכוין, ולא לקי [ואינו לוקה] על כך פעמיים מלקות, אלא אחת, עדיין יש לדון במקרה שהיו עומדות לפניו שלש בהמות של קדש ואחת מהן בעלת מום, והשתיים האחרות תמימות. וכן שלשה בהמות של חולין שכולן תמימות, ואמר "הרי אלו תחת אלו", מה הדין?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] מתוך שבוודאי כוונתו לומר ששתי התמימות של החולין תהיינה תחת שתי התמימות של הקדש, ולמשמעות אתפוסי [התפסה] בדין התמורה, כדינה הרגיל של לשון "תחת" התכוון — ודאי התכוין שהבהמה השלישית משלש התמימות של החולין נמי [גם כן] תהיה תחת בעלת מום של ההקדש — ולמשמעות אתפוסי [להתפסה] בתמורה התכוין, והריהו איפוא לוקה על שלש תמורות. או דלמא [שמא]: הכא נמי [כאן גם כן] אומרים אנו את הכלל שכל היכא דאיכא היתירא, לא עביד איסורא [כל היכן שיש היתר, אין אדם עושה איסור], ולכן יש לומר שכוונתו בההיא בתרייתא [באותה בהמה אחרונה] שמבין שלוש התמימות של חולין — לאחולי הוי [לחילול בהמת ההקדש הריהי], ולא להמרה, ואין הוא לוקה על כך.

ב ואם תימצי [תרצה] לומר כי הכא נמי [כאן, באופן של הבעיה הקודמת גם כן] אין הוא לוקה על השלישית, וטעם הדבר: שכן כיון דאכתי גברא [שעדיין אדם] זה לא איתחזק באיסורי [הוחזק באיסורים, כמי שרגיל לעבור על איסורים] שהרי טרם עבר על איסור שלוש פעמים, שיש בהן כדי חזקה, ומשום כך אומרים אנו בו את הכלל כי לא שביק התירא ועביד איסורא [אין אדם מניח היתר ועושה איסור]. ומעתה בעי [שאל] רב אשי: היו עומדות לפניו ארבע בהמות של קדש שלוש מהן תמימות, ואחת מהן היא בעלת מום, וכן עמדו לפניו ארבע בהמות תמימות של חולין, ואמר "הרי אלו תחת אלו" מהו הדין?

וצדדי השאלה: הכא [כאן] ודאי כיון דאיתחזק גברא באיסורי [שהוחזק האדם באיסורים], שהרי ודאי בשלוש התמימות של ההקדש המיר — והרי איפוא יש לומר שאף בבהמת ההקדש הרביעית, בעלת המום, גם כן המיר, והריהו (בכולן) לקי [לוקה] בארבע סדרות של מלקיות.

או דלמא [שמא] יש לומר כי אף על גב דאיתחזק באיסורא [אף על פי שהוחזק אדם זה באיסור], וממעשיו נראה שאין הוא נרתע מלעבור עבירה, ואולם עדיין כלל הוא אף לגבי אדם שכזה שלא שביק איניש היתירא ועביד איסורא [אין אדם מניח היתר ועושה איסור], והוי בתרייתא לאחולי הוי [והרי כוונתו לגבי הבהמה האחרונה, הרביעית של ההקדש לחילול הריהי]? ומסכמים: לא נמצא פתרון לכל הבעיות הללו, ולכך תיקו [תעמודנה] במקומן.

ג שנינו במשנה שהאומר "הרי זו (בהמת חולין) מחוללת על זו (בהמת הקדש)", אם היתה בהמת ההקדש בעל מום — יצא לחולין, ואולם צריך להעריך את שוויה של בהמת ההקדש, ואם הוא עולה על שווי בהמת החולין — צריך להשלים להקדש את ההפרש שביניהן ("לעשות דמים"). ובהסברן של שתי הלכות אלה נחלקו חכמים.

אמר ר' יוחנן: דין זה שיצא ההקדש לחולין — הריהו דבר תורה, שכן מן התורה אפילו הקדש השווה מאה מנה שחולל על שווה פרוטה — הריהו מחולל בכך. ואילו דין זה שצריך לעשות דמים — הריהו מדבריהם של חכמים, שתקנו כן על מנת שלא יפסיד ההקדש. ואילו ריש לקיש אמר: אף דין זה שצריך לעשות דמים — הריהו דבר תורה.

ודנים במחלוקתם: במאי עסקינן [במה, באיזה אופן, אנו עוסקים כאן] במחלוקת זו? אי נימא [אם נאמר] שעוסקים אנו במקרה שההבדל בין הערך הממשי של בהמת ההקדש, ובין ערך הבהמה שניתנה כפדיון, היה עד כדי ששית (שתות) ולא יותר, שהוא הפרש המחיל דין אונאה (שהמקח נקנה ואולם צריך המאנה להשיב את הפרש הדמים) — האם בהא נימא [בזה יאמר] ריש לקיש שאף דין זה שבמשנתנו שצריך לעשות דמים הוא דבר תורה?

והא תנן [והרי שנינו במשנה במסכת בבא מציעא]: אלו דברים שאין להם דין אונאה: העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות, הרי איפוא שאין ההקדש בכלל דיני האונאה, ולמה נדרש הוא להחזיר להקדש את הפרש הדמים?

אלא אם נאמר שמחלוקת זו בין ר' יוחנן לריש לקיש הריהי במקרה שהיה הפרש הדמים יותר משישית שבכגון זה יש כבר בטול מקח, שבכך מתבטלת בכך המכירה, ואולם באופן זה יש לשאול, לכיוון ההפוך: וכי בהא נימא [בזה יאמר] ר' יוחנן שדין זה שצריך לעשות דמים הוא מדבריהם של חכמים?