ומכלל לשונו זו של רבן שמעון בן גמליאל עולה שאין הוולדות הטומטום והאנדרוגינוס קדושים כלל בכל אופן שהוא, ואף אם נולדו לבהמת הקדש, ושואלים: אמאי [מדוע] אין קדושה חלה עליהן מכח קדושת אמם? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רבן שמעון בן גמליאל כי ולדות קדשים — רק בהוייתן (בהיותם, בהיוולדם) הן קדושין (מתקדשים). וראיה לדבר, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר כי כבר ממעי אמן הן קדושין, אמאי [מדוע] אין קדושה חלה עליהן? הא תפסתינהו [הרי כבר תפסתן, חלה עליהם] הקדושה דאימייהו [של אמם]! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי ולדי קדשים רק בהוייתן הן קדושים. ואילו

האי [זה] התנא (החולק על רבן שמעון בן גמליאל) סבר [סבור] כי ולדי קדשים — ממעי אמן הן קדושים. דתנו רבנן [שכן שנו חכמים בברייתא] על האמור בדין הבכור "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו" (ויקרא כז, כו): אילו לא נאמר פסוק זה בשלמותו אלא חלק ממנו: "אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש", הייתי אומר שהכתוב מתייחס לאדם המקדיש, וללמדנו שבכור אדם לא יקדיש כל הקדישות, לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) במלים "איש אתו" — שהכתוב מדבר בהקדש שמקדיש בכור אדם ("איש") את בכור הבהמה ("אותו"), וללמדנו כי דווקא אותו את בכור בהמה אי (אין) אתה הקדוש בבכור אדם מקדיש לקדושה אחרת, אבל מקדיש אדם בכור שאר הקדישות.

ועדיין אני אומר: דווקא הוא בכור אדם — הוא שלא יקדיש את בכור הבהמה לקדושה אחרת, אבל יקדישוהו אחרים שאינם בכורים. לכך תלמוד לומר הכתוב הנוסף "בבהמה" — רק בבכור בהמה עסקתי בכתוב זה ולא דובר בו כלל בבכור אדם, וללמדנו שלכל אדם אסור להקדיש בכור בהמה להקדש אחר.

ועדיין יש לברר ולשאול: יכול שהדין הוא שלא יקדישנו את בכור הבהמה לקדושה אחרת אף כשהוא עדיין ולד בבטן אמו? לכך תלמוד לומר במלים "אשר יבכר לה'"— רק מזמן שיבוכר לה', שיצא מבטן אמו והתקדש, אי (אין) אתה מקדיש אותו לקדושה אחרת, אבל אתה מקדיש אותו לקדושה אחרת בהיותו עדיין בבטן אמו.

יכול שיהא דין זה אף בולדי כל הקדשים כן, שיהא מותר להקדישם לקדושה אחרת בהיותם במעי אמם? — לכך תלמוד לומר במלה "אך" — כי חלק (הבדיל) הכתוב בין דין הבכור, שמותר להקדיש אותו בהיותו במעי אמו לקדושה אחרת, ואין הוא נוהג בשאר הקדשים. ונסכם: אלמא סבירא ליה [מכאן נלמד כי סבור הוא, תנא זה] שולדי קדשים ממעי אמן הן קדושין.

א שנינו במשנה כי יכול אדם להערים על הבכור, באופן שיקדישנו לעולה עוד בהיותו במעי אמו, שכיון שעדיין לא יצא מבטן אמו, עדיין לא התקדש בקדושת הבכור. ובענין זה אמר ליה [לו] רב עמרם לרב ששת בעיה זו: אם הבעלים אמר על העובר הבכור: "עם יציאת רובו מבטן אמו (שהוא זמן שבו חלה קדושת בכור) יקדש זה לעולה", מה דין הולד? האם עולה הוי [הינו] או בכור הוי [הינו]?

וצדדי השאלה: האם עולה הוי [הינו] — משום שהיא חמורה יותר ולכן כל פורתא ופורתא דקא נפיק [קצת וקצת ממנו שהוא יוצא] מבטן אמו הוא חלק מקרבן עולה שהוא כליל (כולו) לה' ומן הדין שקדושה זו היא שתתפוס. או שמא בכור הוי [הינו], משום שבדרך כלל קדושת הבכורות חלה בעצם לידתם ואם כן כל פורתא ופורתא דקא נפיק [קצת וקצת שהוא יוצא], במילתיה [בדברו, בעניינו] בקדושת בכור הוא?

לישנא אחרינא [לשון אחרת] בהצגת צדדי בעיה זו: האם עולה הוא, שכן קדושה חמורה זו של עולה חיילא עליה [חלה עליו]. או דלמא [שמא] בכור הוי [הינו] — שכן קדושתו חלה עליו בידי שמים, בעצם היציאה מרחם האם.

אמר ליה [לו]: מאי תיבעי [מה תישאל] לך שאלה זו, והרי היינו דבעי [זהו, שאלה כגון זו, ששאל] החכם אילפא: אמר בעליו של השדה הנקצר על הלקט (השבלים הנופלות מהמגל, שהן בכלל מתנות עניים, ואין העשירים רשאים לקחתן): "עם נשירת רובו מן המגל (שאז חל דין לקט עליו) יהא הפקר לכל (אף לעשירים)", מה דינן של השבלים? האם לקט הוי [הינו], או הפקר הוי [הינו]?

וצדדי השאלה: האם לקט הוי [הינו] — שכן קדושתו בידי שמים (שהרי הוא מתקדש בלא שיקדישנו אדם, אלא בעצם נפילתן מהמגל ובציווי הקדוש ברוך הוא), או דלמא [שמא] הפקר הוי [הינו], שהרי יפה כוחו, שכן בדרך זו זוכין בו עניים ועשירים?

ואמר אביי על בעייתו זו של אילפא: מאי תיבעי ליה [מה נשאלה לו], שהרי אין מקום לבעיה זו, שכן כלל הוא כי דברי הרב (הקדוש ברוך הוא) בתורה, שלקט הוא, ודברי תלמיד (האדם) שהפקירו אף לעשירים, דברי מי שומעים? הכי נמי [כך גם כן] בבעייתו של רב עמרם יש לומר: דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים? ואף עובר זה, הריהו קדוש בקדושת בכור, ולא בקדושת עולה.

ב משנה אדם האומר על בהמת החולין המעוברת שלו: "ולדה של בהמה זו יקרב לעולה, והיא עצמה תיקרב לשלמים" — דבריו קיימים, ויקרב הולד לעולה. שהרי הקדים בדבריו את קדושת הולד לקדושת האם. ואם אמר "היא תקרב לשלמים, וולדה יקרב לעולה", שהקדים את קדושת האם לקדושת הולד — הרי דינו של ולד זה כדין ולד זבחי שלמים, שכיון שהקדים את קדושת האם, וחלה עליה קדושת שלמים, הריהי חלה אף על כל מה שבקרבה ובכלל זה גם על הולד. אלו דברי ר' מאיר.

אמר ר' יוסי: אם לכן (לכך) נתכוין מתחלה, שכאשר אמר על האם שתהא לשלמים חשב שמיד לאחר מכן יאמר על הולד שיהא לעולה, הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת (בבת אחת) — כל דבריו קיימין, שהאם שלמים והולד עולה. ואם לא כך היתה כוונתו, אלא משאמר (לאחר שאמר) "הרי זו שלמים" נמלך ואמר "ולדה עולה" — הרי זו ולדה גם הוא שלמים, שטרם שנמלך כבר חלה על הולד קדושת אמו.

ג גמרא אמר ר' יוחנן: הפריש בהמה לצורך קרבן חטאת, והיתה אותה בהמה מעוברת וילדה נקבה — הרי שתיהן קדושות בקדושת חטאת, אם רצה — בה עצמה הוא מתכפר, ואם רצה — בולדה הוא מתכפר, שכיון שהקדישה כשהיתה כבר מעוברת, הרי זה כאילו הקדיש גם את העובר בפני עצמו.

ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] להלכה זו? קסבר [סבור הוא] ר' יוחנן שהמקדיש בהמה מעוברת לחטאת, אם שיירו (השאירו) את העובר שיהיה חולין, וכגון שאמר "העובר חולין, והיא לחטאת" — הרי זה אכן משוייר, והריהו חולין, אף שאמו הריהי חטאת.

שסבור ר' יוחנן שעובר לאו [לא] כירך (חלק מגוף) אמו הוא. ולכן, כשם שיכול הוא לשייר את העובר שלא תחול עליו קדושת אמו, כן יכול הוא להקדיש את העובר לקדושה שונה מקדושת אמו. דהוה ליה [שהרי הוא] כמפריש שתי בהמות לקרבנות חטאות לאחריות (לחובתו) — ויקריב איזו מהן שירצה, שאם רצה — מתכפר בה באחת מהן, ואם רצה — מתכפר בחבירתה.

מותיב [מקשה] ר' אלעזר על שיטתו זו של ר' יוחנן ממה ששנינו במשנתנו: אם אמר "היא שלמים וולדה עולה" — הרי זה ולד שלמים, ומעתה יש לשאול: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שכאשר שיירו הריהו משוייר, שהולד המשוייר עומד לעצמו, כיישות נפרדת, אם כן מדוע נאמר על הולד "הרי זה ולד שלמים", שחלה קדושת אמו עליו, "הרי זו שלמים" בפני עצמו בעי מיתנא [צריך לשנות], שהרי הוא יישות נפרדת. ועל כרחך מזה ששנה "הרי זה ולד שלמים", משמע שאינו ישות בפני עצמו, ותחול עליו קדושת אמו בכל מקרה!

אמר רב טבלא: בר מינה דההיא [חוץ ממנה, הוצא אותה משנה] שכן היא משובשת. הא [הרי] אמר רב לתנא [לשונה המשניות] שלפניו, ששנה את משנתנו: אל תשנה בנוסח "הרי זה ולד שלמים", אלא כך תני [שנה] אותה "הרי זו שלמים".

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי ר' יוחנן אלה ממה ששנינו בברייתא: האומר לשפחתו הכנענית "הרי את שפחה כשהיית, ואולם ולדך הריהו בן חורין", שכתב לה כך בשטר שחרור ונתנו בידה, אם היתה עוברה (מעוברת) — זכתה לו (עבורו), לבנה, והריהו יוצא לחירות.

ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא [זה נוח אם אומר אתה] שאם שיירו — אינו משוייר, וכן שעובר — ירך אמו, משום הכי [כך] זכתה לו, והוי ליה [והרי זה] כאדם המשחרר חצי עבדו, שיצא בכך העבד לחירות, ומני [וכשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא. כדתניא [כמו ששנינו בברייתא]: