הכל סבורים, ואף חכמים (הסבורים שאם היתה החטאת אבודה בשעת הפרשה, דינה שהיא רועה) מודים לרבי שאם עמד הבעלים בלא להימלך בבית דין ומשך (לקח) אחת מהן, ואפילו את האבודה, והקריבה והתכפר בה — שהשניה מתה, שכן גילה הבעלים את דעתו שאין זה משנה לו מה ייעשה בשניה. והרי משכחת לה [מוצא אתה] אופן שבו הולמים דברי סוף המשנה אף לשיטת חכמים, וכגון שמדעת עצמו משך אחת מהן והקריב, וכדברי הכל היא הלכה זו, שהרי השניה מתה.

אלא לשיטת ר' אבא אמר רב, שאמר שאפילו אם עמד הבעלים ומשך מדעתו את החטאת האבודה והקריבה, סבורים חכמים שתרעה ולא תמות (שכן חטאת זו מעולם לא נדחתה מהקרבה). וכן הכל מודים במתכפר בחטאת זו שאינה אבודה — שהחטאת האבודה מתה. על מה איפוא נחלקו רבי וחכמים? — במתכפר באבודה, שרבי סבר [סבור] שכל המפריש קרבן חטאת לאיבוד (במקום קרבן חטאת שאבד) — הרי קרבן זה כאיבוד (כקרבן האבוד) דמי [דומה, נחשב], ולכן, כשם שאם הקריב את החטאת שאינה אבודה — החטאת האבודה מתה, כך גם אם הקריב את החטאת האבודה שנמצאה — זו שאינה אבודה מתה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי הקרבן המופרש תחת הקרבן שאבד — לאו [לא] כאיבוד (כקרבן האבוד) דמי [דומה, נחשב], ולכן אם הקריב את האבודה, החטאת שאינה אבודה אינה מתה, אלא רועה.

ומעירים: נמצא איפוא שרישא [תחילת המשנה], האומרת שאם נמצאה החטאת שאבדה לאחר הקרבת החטאת שהופרשה תחתיה הריהי מתה, ומכאן שאם נמצאה לפני כן — הריהי רועה, והרי בכך סתם לן [לנו] התנא, כשיטת רבנן [חכמים], ואילו סיפא [בסוף, בהמשך דברי המשנה], סתם לן [לנו] התנא כשיטת רבי, ושואלים:

ומאי קמשמע לן [ומה הוא, התנא משמיע לנו] בכך — דפליגי [שחלוקים] רבי ורבנן [וחכמים] בדבר זה? והרי בהדיא קתני לה [במפורש שנינו אותה] מחלוקת שבין רבי ורבנן בסיפא [וחכמים בסוף המשנה]: המפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ועדיין לא הקריבה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות — אחת מהן תקרב, ושניה תמות. אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: אין חטאת מתה אלא כשנמצאת מאחר שכיפרו בעלים, ואין מעות הולכות לים המלח אלא כשנמצאו מאחר שכיפרו בעלים!

ומשיבים: הא קמשמע לן [זה משמיע לנו] כי דבר זה ששנינו קודם לכן כסתירה במשנה מחלוקת רבי ורבנן [וחכמים] הוא.

א ומעתה דנים בהלכה זו גופא [גופה, כשלעצמה], אמר רב הונא, אמר רב בהסבר מחלוקת רבי וחכמים: הכל מודים שאם עמד הבעלים על דעת עצמו ומשך אחת מהן, ואפילו את זו שאבדה ונמצאה, והקריבה — שהשניה מתה. לא נחלקו חכמים ורבי אלא באדם הבא לימלך (ליטול עצה) מחכמים מה עליו לעשות. שרבי סבר [סבור]: לא עשו תקנה בקדשים, שאין חכמים חוששים שמא מתוך דבריהם יבואו הקדשים למיתה. ולכן אמרינן [אומרים אנו] לו: לך התכפר בזו שאינה אבודה, שלא נדחתה מהקרבה, ואף שבכך האבודה מתה. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים]: עשו תקנה בקדשים, שראוי לחכמים לדאוג שלא יבואו קדשים לכלל מיתה. ומשום כך אמרינן [אומרים אנו] לו: לך התכפר דווקא בזו האבודה, ועל ידי כך זו שאינה אבודה לא תמות, אלא תרעה.

מותיב [מקשה] על כך רב משרשיא: והאם יש הסבור שלא עשו תקנה בקדשים? והתניא [והרי שנויה ברייתא] על האמור באכילת שיירי המנחות "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ט). ודורשים מלה יתירה זו שבסוף הפסוק "יאכלוה": "יאכלו" האמור במלה זו, מה תלמוד לומר (מלמדנו)? — מלמד שאם היתה בשיירי המנחה רק כדי אכילה מועטת, שאין בה כשיעור שביעה — אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שבכך תהא נאכלת על השבע (כדי שביעה).

ואילו המלה השלימה, בתוספת ה"א שבה "יאכלוה", מה תלמוד לומר? — מלמד שאם היתה אכילה מרובה, וכגון שיש להם שיירי מנחות רבים — אין אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שלא תהא על ידי כך המנחה נאכלת על הגסה, ועלולה היא, על ידי כך, שלא תיאכל כולה, ותבוא לכלל נותר.

ונסיק איפוא מכאן: מאי לאו [האם לא] הלכה זו היא אפילו כשיטת רבי? והלא הלכה זו באה כדי לעשות תקנה לקדשים (שלא יבואו לידי נותר), משמע שרבי סבור שעושים תקנה לקדשים! ומשיבים: לא, אין זה כשיטת רבי, אלא כשיטת רבנן [חכמים].

ואילו ר' אבא אמר בשם רב הסבר אחר למחלוקת חכמים ורבי: הכל מודים במתכפר בחטאת שאינה אבודה אחר שהפריש בהמה לחטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאה הראשונה — שהחטאת האבודה מתה, שהרי נדחתה. על מה נחלקו? — כשמתכפר באבודה, ובזאת נחלקו, שרבי סבר [סבור] שהמפריש חטאת לאיבוד (במקום קרבן אבוד) — אף קרבן זה שלא אבד כאיבוד (כקרבן האבוד) הוא דמי [דומה, נחשב], ולכן גם הוא מומת. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שקרבן שהופרש במקום קרבן אבוד — לאו [לא] כאיבוד הוא דמי [דומה, נחשב], ולכן הוא הולך לרעיה.

ושואלים על הסברו זה של ר' אבא בשם רב: תנן [שנינו במשנה] בדינם של שעירי יום הכיפורים, שאם לאחר שהוגרלו שני השעירים, מת השעיר שהוגרל לעזאזל, מביאים שני שעירים נוספים, ומגרילים עליהם שוב, והשעיר שהוגרל לעזאזל — יישלח לעזאזל, ואחד מבין שני השעירים שהוגרלו לה' קרב, והשני ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), וימכר, ויפלו דמיו לנדבה. וטעם הדבר: משום שאין חטאת ציבור מתה. ומכאן נדייק: כך הוא הדין רק בשעירי יום הכיפורים משום שחטאת ציבור היא, הא [הרי] מכאן נלמד שבאופן דומה בחטאת של יחיד — הריהי מתה.

ואמר רב על כך: בעלי חיים (הקרבנות בהיותם בחיים) אינן נידחין, ומשום כך, במקרה זה של שתי ההגרלות בשעירי יום הכיפורים, כשהוא מתכפר — אף בשעיר השני שבזוג הראשון יכול שיהיה מתכפר, ואין אומרים שמאחר שבן זוגו מת הריהו נדחה. ואילו אידך בתרא [השעיר האחר, שבזוג השני] שעלה עליו הגורל לה' — הוה ליה [הריהו] נחשב כמפריש לאיבוד (במקום השעיר האבוד, שלא יכול היה להיות מוקרב). וכאמור, טעמא [הטעם דווקא] כך הוא הדין משום שהוא חטאת ציבור, ואין חטאת ציבור מתה. ומכאן נדייק: הא [הרי] מכאן, כי באופן דומה, ובחטאת של יחיד — הריהי מתה.