לא נהנין לכתחילה ממנה, ואולם אם עברו ונהנו ממנה לא נחשב הדבר שמועלין בה (לענין הבאת קרבן מעילה). ואם נמצאה כשהיא בעלת מום או שעברה שנתה עד שלא כיפרו הבעלים באחרת — הרי דינה של זו שעברה שנתה שתרעה עד שתסתאב (שיפול בה מום הפוסל מהקרבה), ותמכר, ויביא בדמיה בהמה אחרת לחטאת, וזו שאבדה ונמצאה בעלת מום תימכר מיד (שהרי היא כבר מסואבת, בעלת מום), ויביא בדמיה אחרת. וכל עוד לא נמכרה הריהי קדושה, ולכן דינה שהיא עושה תמורה אם המירו בה בהמת חולין, והנהנים ממנה מועלין בה, וחייבים בדיני המעילה.

א גמרא המשנה דנה בתחילה בדינן של שלוש מכלל חמש החטאות המתות (ולד החטאת, תמורת החטאת, וחטאת שמתו בעליה) בנפרד, ואחר כך בדינן של השתיים האחרות (שעברה שנתה, ושמתו בעליה) בנפרד. ושואלים: מאי טעמא לא תני להו גבי הדדי [מה טעם לא שנה אותם התנא זה אצל זה ביחד]? ומשיבים: הפריד התנא, משום שברישא [בתחילת] המשנה, בדינן של השלוש הראשונות — פסיקא ליה [פסוקה לו, קבוע] דינן, שבין שהתכפרו הבעלים, ובין אם לא — הריהן מתות. ואילו בסיפא [סוף, המשך] המשנה, בדינן של השתיים האחרות — לא פסיקא ליה [אינה פסוקה לו] דינן, שתלוי הדבר אם התכפרו הבעלים או לא.

ושואלים על דרך כתיבת המשנה: משנה זו, כלשונה, מופיעה אף במסכת מעילה, ולמה לי למיתנייה גבי [לשנותה גם אצל] מעילה, למה לי למיתנייה גבי [לשנותה גם אצל] תמורה? ומשיבים: תנא הכא [שנה כאן] במסכת תמורה משנה זו משום דין התמורה השנוי בה, ואיידי דתנא [ואגב ששנה] דין תמורה — תנא נמי [שנה גם כן], הזכיר את דין המעילה בעניינן ("לא נהנין ולא מועלין"). ואיידי דתנא גבי [ואגב ששנה אצל] מסכת מעילה אותן הלכות בשל דיני מעילה שבה — תנא נמי [שנה גם כן], הזכיר את דין התמורה בעניינן ("עושה תמורה", "אינה עושה תמורה").

ב בענין חטאת שעברה שנתה אמר ריש לקיש: חטאת שעיברה (עברה) שנתה — רואין אותה (דנים בה) כאילו היא עומדת בבית הקברות (מקום שאין הכהן יכול להגיע אליה כדי להקריבה שהרי אסור לו להיטמא). ודינה שתהא רועה עד שיפול בה מום, ותימכר, ובדמיה יקריבו בהמה אחרת לחטאת. ולכאורה מתוך דברי ריש לקיש עולה כי חטאת שעברה שנתה, אף אם נתכפרו הבעלים באחרת דינה לרעיה ואינה מתה (שהרי לא חילק בין התכפרו ללא התכפרו).

ועל כך קשה, תנן [שנינו] במשנתנו: שעיברה שנתה, ואבדה ונמצאת לאחר מכן כשהיא בעלת מום, אם אחר שכיפרו בעלים — מתה, והרי שאין דינה לרעיה, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] לשיטת ריש לקיש!

ומשיבים: אמר [יכול לומר, להשיב] לך ריש לקיש: כי קתני רישא [כאשר נשנתה בתחילת המשנה] "מתה" — הרי זה בענין אבדה ונמצאת בעלת מום, שאם נמצאה אחר שכיפרו בעלים — תמות, ואכן לא נשנית בדינה של זו שעברה שנתה.

ושואלים על כך: אי הכי [אם כך] שאין מדובר בעברה שנתה, אלא רק באבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, אימא סיפא [אמור את סוף המשך המשנה]: ואם עד שלא כיפרו הבעלים — תרעה עד שתסתאב (שיפול בה מום), ואי [ואם] מדובר באבדה ונמצאה בעלת מום — מה מקום יש לומר שתרעה עד שיפול בה מום, הא מסאבא וקיימא [הרי כבר מסואבת (בעלת מום) ועומדת] היא!

אמר רבה בהסבר הדברים לשיטת ריש לקיש: אכן מדובר באבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, והכי קאמר [כך אמר, זו כוונת] התנא: בהמת חטאת שאבדה ונמצאת כשהיא בעלת מום עובר, אם נידון בה לאחר שכפרו (שהתכפרו) הבעלים באחרת, ואף אם נמצאה קודם לכן — הרי זו מתה. ואולם אם דנים אנו בה קודם שכיפרו בעלים — דינה הוא שתרעה עד שתסתאב במום קבוע, ותימכר, ויביא בדמיה אחרת.

אמר רבא יש לדחות הסבר זה, שכן שתי תשובות (דחיות) יש בדבר, חדא [האחת] — שאם כן, שמדובר שיש בה מום עובר, אין נוסח המשנה הולם, שהרי אין לומר "תרעה עד שתסתאב (יפול בה מום)" שהרי כבר יש בה מום, אלא "ישמור (ימתין), ויראה אם מום זה ייעשה מום קבוע" מיבעי ליה למיתני [צריך היה לו לשנות]! ועוד, אם הדיון בסוף המשנה רק בחטאת שאבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, ולא בחטאת שעברה שנתה, אם כן זו ששנינו במשנתנו "שעיברה שנתה" למאי הלכתא קתני [למה, לאיזו הלכה נשנתה]?

אלא אמר רבא בתירוץ דברי ריש לקיש, ובאופן שלא יקשה עליו מדברי המשנה: הכי קתני [כך שנויה משנתנו], עברה שנתה ואבדה, או אבדה ונמצאת בעלת מום. שבשתי החטאות הללו (ואף בעברה שנתה) מדובר באופן שאבדה החטאת, ולאחר מכן נמצאה (במקרה של עברה שנתה — אף כשנמצאה בלא מום, או שאבדה ונמצאה בעלת מום), והרי איפוא ישנן שתי מגרעות ("ריעותות") בכל אחת מאלו (עברה שנתה ואבדה, או כשאבדה והריהי בעלת מום). ומשום כך דינן של אלו, שאם היה זה לאחר שכיפרו הבעלים באחרת — זו וזו מתה, ואם קודם שכיפרו הבעלים באחרת — זו וזו אינה קרבה, שהרי פסולות הן להקרבה, אלא תרעה עד שתסתאב, ותימכר. ואילו ריש לקיש שאמר בחטאת שעברה שנתה שדינה לרעיה, ואפילו התכפרו הבעלים באחרת — דווקא בזו שיש בה מגרעת אחת בלבד אמר, שעברה שנתה, אך לא שגם אבדה.

וצריך איפוא למיתני [לשנות] במשנתנו את האמור בה "אם אבדה" הן גבי [אצל] בעלת מום והן גבי [אצל] עברה שנתה, ובאופן זה: "עברה שנתה ואבדה, ושאבדה ונמצאת בעלת מום", וצריך שייאמר הדין בשתיהן, משום דאי תנא גבי [שאם היה שונה רק אצל] שעיברה (שעברה) שנתה — הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא התם [שם] הוא דמהניא [שמועילה] לה אבדה לענין זה שיהא דינה למיתה (אם התכפרו הבעלים באחרת) — משום דלא חזיא למילתה [שאינה ראויה לדברה, להקרבתה כחטאת], שהרי עברה שנתה. אבל בעלת מום, דאי לא מומא — חזיא [שאלמלא המום — היתה ראויה] להקרבה לחטאת, אימא [אמור] כי לא תהני ליה [יועיל לו] זה שהיא אבדה לענין שתלך למיתה.

ומן הצד האחר, אי תני גבי [אם היה שונה שאבדה, רק אצל] בעלת מום, הייתי אומר: דווקא התם [שם] הוא דמהניא [שמועילה] לה אבדה לענין זה שתמות (אם התכפרו הבעלים באחרת) — משום דלא חזיא [שאינה ראויה] לכל הקרבה שהיא, שהרי בעלת מום היא. אבל עיברה שנתה, דחזי [שראויה] היא להקרבה בקרבנות אחרים — אימא [אמור] שלא תהני [תועיל] לה אבדה לענין זה שתמות, לכן צריכא [צריך] שתיאמרנה שתיהן.

ושואלים על הסברו זה של רבא במשנתנו, שחטאת שעברה שנתה ואבדה — דינה למיתה, ומי [והאם] אכן אמר רבא הכי [כך] שכאשר עברה שנתה ואבדה לאחר מכן שאינה קרבה אלא מתה? והאמר [והרי אמר] רבא: אבידה של קרבן, וכגון חטאת, בלילה שאין הוא זמן הקרבה — לא שמה (אינה נחשבת) אבידה, ומשום כך, אם הפריש אחרת תחתיה, ונמצאה האבידה לפני הבוקר, אין היא מתה אלא רועה. וכך הדין אפילו לשיטת האומר (רבי) שאפילו נמצאה לפני הכפרה באחרת הריהי גם כן מתה. הרי שלשיטת רבא, הקרבן האבוד בזמן שאינו ראוי להקרבה אינו נחשב כאבידה, ואם כן אף החטאת שעברה שנתה ואבדה, כיון שאינה ראויה להקרבה אינה נחשבת כאבידה, ומדוע יהיה דינה למיתה?

ומשיבים: לא דמי [אינו דומה] דין האבוד בלילה לדין האבודה לאחר שעברה שנתה. שכן אבידה דליליא [של לילה] — בשעת אבידתה היא לא חזיא [ראויה] לא לגופה (שיקריבוה) ולא לדמי [לדמים] שיפדוה ויקריבו את הקרבן הנקנה בדמיה בלילה. אבל הא זו] שאבדה לאחר שעברה שנתה — נהי [אמנם] לגופה היא לא חזיא [ראויה], אבל לדמי [לדמים] שימכרוה, ובכסף שיתקבל יקריבו חטאת, הריהי חזיא [ראויה].

ומקשים עוד על דברי רבא, תנן [שנינו במשנה] בדינם של שני שעירי יום הכיפורים (השעיר לה' והשעיר לעזאזל), שאם לאחר שהוגרלו השעירים ונקבע מי מהם לה' ומי לעזאזל, מת השעיר לעזאזל — מביאים זוג אחר של שני שעירים, ומגרילים עליהם איזה מהם לה' ואיזה לעזאזל. והשעיר המיועד לעזאזל, נשלח לשם, ואילו מבין שני השעירים לה' (מהזוג הראשון ומהזוג השני) — אחד מהם יוקרב לעבודת היום במקדש, והשני ירעה עד שיסתאב (יפול בו מום), וימכר, ויפלו דמיו לקרבן נדבה. ומסבירה המשנה את טעמו של דין זה שאין השעיר השני מובל למיתה (כחטאות המתות): לפי שהוא מחטאות הציבור, ואין חטאת הציבור מתה. ונדייק: הא [הרי] מכאן נלמד, שבמקרה דומה, אם היתה זו חטאת של יחיד — הריהי מתה. וכיון שלא נאמר במפורש במשנה מי משני השעירים לה' הוא זה שהולך לרעיה, האם זה שנותר מההגרלה הראשונה, או זה הנותר מההגרלה השניה,

אמר ר' יוחנן: הנותר מההגרלה השניה הוא שקרב, שכן כלל הוא שבעלי חיים נדחין (כלומר, בעל חיים שהוקדש למטרה מסויימת, ולא היה ראוי בשעתו לקרבן, הריהו נחשב כדחוי ופסול משום כך לעולם), ולכן אף במקרה זה: השעיר שבזוג הראשון, כיון שלא היה לו בן זוג בשעתו, נפסל לעולם מלהיקרב, ומעתה כשהוא מתכפר — בשעיר השני שבזוג השני הוא מתכפר. ומעתה הריהי שאלה על שיטת רבא, שכן

אידך, קמא [השעיר האחר, הראשון] הוה ליה [הריהו נחשב] כי [כמו] חטאת שעיברה שנתה, שבשניהם אין פסול הקרבתם נובע ממום שנפל בהם, אלא מגורם חיצוני כלשהו, וטעמא [והטעם] שאין השעיר שבזוג הראשון הולך למיתה אלא דינו לרעיה, הריהו רק משום שהיא חטאת של ציבור, ונסיק מכאן: הא [הרי] אם היתה זו חטאת של יחיד — מתה, ומכאן שאף חטאת שעברה שנתה דינה למיתה, ואף בלא אבדה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר, להשיב] לך רבא כי הוא עצמו סבור שאם נדחה הקרבן (וכגון חטאת שעברה שנתה), והתכפרו הבעלים באחרת — דינו למיתה, ושלא כשיטת ריש לקיש, וכל שאמר שמשנתנו עוסקת בעברה שנתה ואבדה, לא היה זה אלא לשיטת ריש לקיש, וממשנה זו שבדין שני השעירים קשה לשיטת ריש לקיש. ואולם באשר לשאלה בדין החטאת שאבדה ונתכפרו הבעלים באחרת ונמצאה לאחר מכן כשהיא בעלת מום שדינה למיתה, מדוע נצרכים אנו שיהיה בה מום כדי לקיים בה דין מיתה, והלא בכך שאבדה — נדחתה, ודי בכך לקיים בה דין מיתה? — על כך יש להשיב: אינה דומה דינם של הדחויים (כגון השעיר לה' מהזוג הראשון) לאבודה (כגון חטאת זו), ודחויין לחוד, ואבודין לחוד, שבדחויים כשלעצמם — דינם למיתה, ואילו באבודים — אין בדבר זה כשלעצמו כדי להוציאם למיתה, אלא אם כן יש בהם מום. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל ביניהם? אבודין — דעתיה עליהון דילמא משתכחין [דעתו עליהם כל הזמן שמא יימצאו], ויהיו ראויים להקרבה, ואילו דחויין — לא הדרי מתחזיין [אינם חוזרים להיות נראים] להקרבה.