וכן זה המקדיש בהמה נקיבה לפסחו וכן לאשמו, אף שאין קרבנות אלה באים אלא מן הזכרים — חלה עליה קדושת הגוף, ומשום כך הריהי עושה תמורה. שאם המירו עליה בהמת חולין — חלה אותה קדושה על בהמת החולין.

ואילו ר' שמעון חולק על חכמים ואומר: אין דין כל הקרבנות הללו שווה, שהמקדיש בהמה נקיבה לעולתו — הריהי עושה תמורה, וזאת משום ששם עולה עליה (בעולת העוף שבאה אף מן הנקיבות), ומשום כך הריהי קדושה בקדושת הגוף, ולכן אינה נמכרת אלא לאחר שנפל בה מום. אבל המקדיש בהמה נקיבה לפסחו או לאשמו, שלא חלה עליה קדושת הגוף כלל, והריהי נמכרת כפי שהיא בלא מום — אין עושה תמורה. שכן כלל הוא בדין התמורה:

אין לך דבר (קרבן) העושה תמורה אלא רק הבהמה שחלה עליה קדושת הגוף, ואף אם אינה יכולה להיקרב — הריהי רועה עד להסתאב (לנפילת מום), ומשנפל בה מום הריהי נמכרת, וקונים בדמיה אותו קרבן כראוי.

אמר רבי בהכרעת מחלוקת זו בין חכמים לר' שמעון: אין אני רואה (איני מקבל) את דבריו של ר' שמעון בענין קרבן פסח, שאינה עושה תמורה, וטעם הדבר: הואיל ומותר הפסח (קרבן הפסח שלא הוקרב בשעתו) הריהו קרב לאחר הפסח כקרבן שלמים. וכיון שהשלמים באים מן הנקיבה, אף במקרה זה של המקדיש בהמה נקיבה לפסח, נחשב הדבר כמי ששם שלמים עליה, וחלה עליה קדושת הגוף לענין שאין היא נמכרת בלא מום, ולכן הריהי עושה תמורה.

ומבררים תחילה את דברי רבי: מדוע אמר רבי שאין הוא מקבל את דברי ר' שמעון רק בענין הפסח, ולימא [ויאמר] אף: אין אני רואה את דבריו של ר' שמעון באשם, ובדומה לטעם שאמר בענין הפסח: הואיל ומותר אשם קרב עולה, ונמצא שנקיבה זו שהוקדשה לאשם הריהי עולה, וקדושה קדושת הגוף (שהרי יש חטאת הבאה נקיבה, בעולת העוף), ותעשה תמורה! ומשיבים: רבי סבר לה כרבנן [הריהו סבור כחכמים], דאמרי [שאומרים]: מותרות אשם לנדבת ציבור אזלי [הולכים], שקונים בדמיהם עולות ציבור, ומכלל דיני התמורה הוא שאין תמורה בקרבן הצבור.

א ונפנים עתה לבירור דברי ר' שמעון בברייתא: קא סלקא דעתך [היה עולה על דעתך] לומר כי היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' שמעון גבי [אצל, בענין] המפריש נקבה לעולתו: משום הכי [כך], מטעם זה בהמה זו עושה תמורה — דהאיכא [שהרי יש] שם עולה עליה, גבי [אצל, בדין] עולת העוף, שעולה מן העוף יכולה לבוא אף נקיבה.

אלא שאם כן הוא, מעתה אף בכהן גדול החייב בפר חטאת של יום הכיפורים שהוא זכר, שהפריש פרה נקיבה עבור פרו — תיקדוש [תתקדש] הפרה לענין זה שתעשה תמורה, מאותו הטעם, דהאיכא [שהרי יש] שם חטאת עליה, שכן פרת חטאת (פרה אדומה הנעשית לצורך מי חטאת) הריהי נקיבה! ומשיבים: אין לומר זאת, משום שפרה אדומה עצמה אין קדושתה קדושת הגוף, שהרי אינה קרבה על המזבח במקדש, אלא קדשי בדק הבית הוא, והלכה היא שקדשי בדק הבית לא עבדי [אינם עושים] תמורה.

ושואלים עוד על שיטת ר' שמעון: יחיד (כל אדם מישראל) שחייב בקרבן חטאת הבאה מן הנקיבה, ועמד והפריש שעיר זכר לחיוב זה של שעירתו — תיקדוש [תתקדש] בהמה זו בקדושת הגוף לענין שיעשה תמורה, שכן יש שם חטאת בזכר, דהאיכא [שהרי יש] שעיר חטאת שמביא הנשיא והוא בא מן הזכר! אי נמי [או גם כן] יש לשאול באופן הפוך: נשיא שחייב בקרבן חטאתו ועמד והפריש שעירה נקיבה לשם שעירו — תיקדוש [תתקדש] הבהמה בקדושת הגוף לענין זה שתעשה תמורה, שכן יש שם חטאת עליה, דהא [שהרי] יחיד מפריש שעירה. ובכל אלה היה לר' שמעון לציין שאף הם עושים תמורה!

ומשיבים: אין זה נחשב שם חטאת על שעירת נשיא (משום שיש כמותה ביחיד) וכן בשעיר יחיד (משום שיש שעיר נשיא) כי הני [אלו] נשיא ויחיד מישראל, תרי גופי נינהו [שני גופים הם], ואין שם הקרבן נקרא אלא כשהוא בכלל חיובי אותו אדם עצמו.

ושואלים על כך: אלא מעתה, אם חטאו יחידים מישראל בדבר המחייבם בחטאת עד שלא (בטרם) נתמנו לנשיא, אף שהקרבן הראוי להם הוא שעירה, אם לא הספיק החוטא להפריש שעירה לחטאתו לפני מינויו לנשיא, כי [כאשר, אם] מפריש הוא שעיר לשעירתו משכבר נתמנה לנשיא — תיקדוש [תתקדש] הבהמה בקדושת הגוף לענין זה שתעשה תמורה, שכן יש שם חטאת עליה, ומכלל חיובי אדם אחד הוא, דהא [שהרי] אילו חטא הנשיא הזה השתא [עכשיו] והתחייב חטאת — בר איתויי [בן הבאת] שעיר הוא! ומשיבים: אין זה כך, שכן הא [הרי] אדם זה לא חטא בהיותו נשיא, ומשום כך לא איחייב [התחייב] בשעיר אלא בשעירה.

וחוזרים ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא, שאין המצב החדש של היותו נשיא נחשב להחיל שם חטאת על היחיד מישראל, הכא נמי [כך גם כן] תאמר במפריש נקיבה לעולתו שאין כאן שם עולה משום עולת העוף הבאה מן הנקיבה, שכן הא [הרי] סוף סוף לא מצורע עני הוא ולאו [לא] עולת העוף קמייתי [הוא מביא] עתה, ומדוע מודה ר' שמעון בדבר זה שעושה תמורה?

ומשיבים: אין המדובר בברייתא בעולה הבאה חובה, אלא בעולת נדבה, ור' שמעון סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' אלעזר בן עזריה האומר שכל אדם, ואפילו הוא עשיר, יכול להביא עוף לעולתו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר "הרי עלי עולה" בלא שפירש מה הוא מתנדב — יביא כבש זכר לעולתו, שהוא הפחות שבעולות הבהמה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: יביא עולת העוף, שהוא או תור או בני יונה.

ב ודנים עוד בדברי ר' שמעון שבברייתא. תנן התם [שנינו שם, במשנה]: המקדיש נכסיו למקדש סתם, והרי זו הקדשה לבדק הבית, והיה בהן בכלל נכסיו בהמה הראויה להקרבה גבי [אצל, על] המזבח, והיו בהמות אלה זכרים ונקבות. במקרה זה ברור שכל הראוי למזבח צריך להקריבו, ואולם נחלקו חכמים כיצד מקריבים.

ר' אליעזר אומר: הזכרים — ימכרו ובדמיהן ישתמשו לצרכי (להקרבת) עולות, ואילו הנקבות, שאין מביאים מהן לעולה — ימכרו לצרכי זבחי שלמים שיש בהם אף נקבות, והואיל והוקדשו הבהמות לבדק הבית דמיהן יפלו עם שאר הנכסים שהקדיש לבדק הבית.

ר' יהושע אומר: כל דבר הראוי למזבח, מתכוון האדם המקדישו שיקרב כעולה על המזבח, ולכן, הזכרים עצמן שבתוך הנכסים שהקדיש — יקרבו עולות, והנקבות, שאין מביאים מהן לעולה — ימכרו לצרכי הקרבתן כקרבנות שלמים, ויביא המקדיש בדמיהן עולות. ושאר הנכסים שהוקדשו — יפלו לבדק הבית.

אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: לשיטת ר' יהושע שאמר שהזכרים עצמן יקרבו עולות, משום שכך היתה כוונת המקדיש, יש לשאול: והנקבות היכי מקרבן [כיצד מקריבים אותן] הקונים כקרבנות שלמים, הא [הרי] מכח קדושה דחוייה קאתיין [הן באות], שכן הוקדשו, לשיטת ר' יהושע, לעולות, והלכה היא שנקבה שהופרשה לעולה, אינה קריבה, אלא רועה עד שיפול בה מום, ותימכר!

לישנא אחרינא [לשון אחרת]: אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: מדקאמר [ממה שאמר] ר' יהושע שהזכרים עצמן יקרבו עולות, למימרא [נראה לומר] שלשיטתו קדושת הגוף אקדשינהו [הקדישם], ואולם על כך יש לשאול: אי הכי [אם כך] הוא, שקדושים הם בקדושת הגוף, הנקבות אמאי [מדוע] ימכרו לצרכי הקרבתן כקרבנות שלמים על ידי הקונה? והרי כיון שהוקדשו לעולות, בעיא [צריכות] הן רעייה עד שיפול בהן מום!

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' חייא בר אבא בתשובה לשאלתו: ר' יהושע סבר לה [סבור הוא] כר' שמעון, שאמר: כל מידי [דבר] דלא חזי ליה לגופיה [שאינו ראוי לו לגופו, שיקרב הוא עצמו על המזבח] — לא נחתא ליה [אין יורדת, חלה, עליו] קדושת הגוף. דתנן [שכן שנינו במשנתנו], ר' שמעון אומר: המפריש נקיבה לאשם (והרי אין האשם בא אלא מן הזכרים) — תמכר אף שלא במום. ואמרינן דטעמא [ואומרים אנו שטעם] שיטתו זו של ר' שמעון הוא שמ כיון דלא חזיא [שאין ראויה] נקבה לקרבן אשם — לא נחתא ליה [אין יורדת, חלה עליו] קדושת הגוף.

הקשה ר' חייא בר אבא על תשובתו זו של ר' יוחנן: אין להביא ראיה מדינו זה של ר' שמעון לשיטת ר' יהושע, שכן אימור [אמור] שאמר כן ר' שמעון את שיטתו זו דווקא גבי [אצל, בענין] המקדיש נקבה לאשם —