לענין זה שיהיה מותר לגזוז את צמרה, וליעבד (לעשות עבודה בה). ר' יוסי בר' יהודה אומר: חומרה נוספת שיש בתמורה על פני הקדשים: שעשה דין השוגג כדין מזיד בתמורה, שאף הממיר בשוגג — הרי זו תמורה, ולוקה עליה, כדין הממיר במזיד. ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין, שאם הקדיש בשוגג — אין זה הקדש, ואם הקדיש בשוגג בעל מום — אינו לוקה על כך.

ר' אלעזר אומר: הכלאים (הנולד מהכלאה של שני בעלי חיים ממינים שונים, כגון מזיווגם של תיש ורחל), והטרפה (העומדת למות תוך שנים עשר חודש, וכגון שנטרפה על ידי חיה), והיוצא דופן (שנולד שלא כדרך הרגילה אלא בניתוח, שנחתך דופן הרחם כדי שיצא משם), וטומטום (שאין בו מסימני המין, ואין ידוע אם זכר הוא או נקיבה היא) ואנדרוגינוס (שיש בו מסימני הזכר ומסימני הנקיבה גם יחד) — כל אלה לא קדושין (אין הם עצמם מתקדשים בקדושת הגוף, בכל דרך הקדשה שהיא), ואם התקדשו (כגון שהקדיש בהמה ואחר כך נטרפה) — לא מקדישין אחרים, שאם המיר בהמת חולין עליהם — אין היא קדושה.

א גמרא על דברי ר' יוסי בר' יהודה שדין התמורה נוהג בשוגג כבמזיד, שואלים: מאי טעמא [מה טעם, מה מקור] שיטתו זו של ר' יוסי בר' יהודה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בפרשת התמורה "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כז, י), והמלה "יהיה" לכאורה מיותרת, אלא הרי זה בא לרבות את הממיר בשוגג שיהיה דינו כממיר במזיד.

ומבררים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? באיזה אופן של תמורה יהיה דין השוגג כדין המזיד? אמר חזקיה: כמקרה זה של האדם הסבור שהוא מותר להמיר. שבכגון זה גבי [אצל, בענין] התמורה — חלה קדושה על בהמת החולין, וממילא הריהו לקי [לוקה] על שעבר על איסור תורה, אף ששגג בדבר, ונלמד הדבר מגזירת הכתוב ("יהיה"). ואילו גבי [אצל, בענין] קדשים, אם שגג והקדיש את שאינו ראוי, וכגון בעל מום — לא לקי [אינו לוקה], שאין לוקה אלא העובר במזיד ושהתרו בו.

לישנא אחרינא [לשון אחרת]: גבי [אצל] תמורה — בהמת החולין קדיש [מתקדשת] בכך, אף שהיה הדבר בשוגג. ואילו גבי [אצל] קדשים — בהמה בעלת מום שהוקדשה בשוגג לא קדיש [אינה מתקדשת] בכך.

ריש לקיש ור' יוחנן אמרי [אומרים] הסבר אחר בדברי ר' יוסי בר' יהודה: דרך השגגה היתה כמקרה זה של האדם שהיה סבור לומר "בהמה זו תהא תמורת עולה שיש לי", ובמקום זה שגג ואמר "בהמה זו תהא תמורת שלמים שיש לי". לישנא אחרינא [לשון אחרת] נאמרה ביחס לאופן בו יש הבדל בין דין השוגג בתמורה ובין דין השוגג בקדשים: גבי [אצל] תמורת שלמים, אם המיר בשוגג בהמת שלמים בבהמת חולין — הרי בהמת החולין קדיש [מתקדשת] בכך, אף שהיה הדבר בשוגג. ואילו גבי [אצל] קדשים אם הקדיש בעלת מום לשלמים — הבהמה לא קדיש [אינה מתקדשת] בכך.

לישנא אחרינא [לשון אחר] באופן השגגה בה דיבר ר' יוסי בר' יהודה: כמקרה זה של אדם שהיה סבור לומר "שור שחור שיצא מביתי תחילה יהיה תמורה תחת בהמת קדשים זו", ובמקום זה אמר "שור לבן שיצא מביתי תחילה יהיה תמורה תחת בהמת קדשים זו", ואכן יצא מביתו שור לבן. ובכך נבדלים דין התמורה מדין הקדשים, שכן גבי [אצל] תמורה — הריהו קדוש, והממיר לקי [לוקה] על כך, ואילו גבי [אצל] קדשים אם רצה לומר "שור בעל מום שחור שיצא מביתי תחילה יהיה קרבן", ובמקום זה אמר "שור בעל מום לבן שיצא תחילה מביתי יהיה קרבן" ואכן יצא מביתו שור לבן בעל מום — אינו קדוש, ולכך המקדיש לא לקי [אינו לוקה] על כך.

ר' יוחנן אמר אופן אחר של השגגה: מדובר באדם האומר "תצא מקדושתה לחולין בהמת הקדש זו, ותיכנס מחולין לקדושה תחתיה בהמת חולין זו", שהממיר סבור היה בטעות, כי בהמרתו יוצאת בהמת ההקדש מכלל קדושתה ונעשית חולין. ואילו גבי [אצל] קדשים מדובר באדם שהיתה לו בהמת ההקדש ונפל בה מום, ואמר לעצמו, בטעות שקדשים שנולד (שנפל) בהם מום הריהם יוצאים בכך מידי קדושתם, ומעתה הם נאכלין בלא פדיון, ואכן אכלם בלא פדיון. ובשגגות מעין אלה נבדל דין הקדשים מדין התמורה, שבקדשים — לא לקי [אינו לוקה] על כך, ואילו גבי [אצל] תמורה — לקי [לוקה] על כך.

רב ששת אמר אופן אחר של השגגה: באדם האומר לעצמו "אלך ואכנס לבית זה ובהיותי שם אקדיש בהמה מדעתי", כלומר, בהכרה שלמה. או שאמר "אלך ואכנס לבית זה ובהיותי שם אמיר מדעתי". ואכן הלך ונכנס לאותו בית, ואולם בהיותו שם המיר או הקדיש שלא מדעתו (שלא מתוך מודעות והכרה למעשיו). ובזה נבדל דין התמורה מדין הקדשים, שכן גבי [אצל] תמורה — הועילו דבריו ולכן הריהו לקי [לוקה] על כך, ואילו גבי [אצל] קדשים — לא הועילו דבריו ולכן לא לקי [אינו לוקה] על כך.

ב שנינו במשנתנו שר' אלעזר אומר שהכלאים והטרפה והיוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס הריהם לא קדושים ולא מקדישים. ואמר שמואל בהסבר הדברים: לא קדושין — הכוונה היא בתמורה, שאם אמר על בהמה אחת מכל אלה, שתהיה תמורת בהמת הקדש, אין היא מתקדשת בכך. ולא מקדישין — הכוונה היא לעשות תמורה, שאם היתה אחת מכל אלה קדושה, והמירו עליה בהמת חולין, אין בהמת החולין מתקדשת על ידה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' מאיר: ומאחר שאין כל אלה (הכלאים, והטריפה ושאר המנויים במשנתנו) קדושין, מהיכן יעלה על הדעת לומר שהם מקדישין אחרים? אלא יש לומר כי אי (אין) אתה מוצא אופן בו מתקיימים דברי המשנה הללו אלא במקדיש בהמה הכשרה להקרבה, ואחר כך נטרפה. ביוצא דופן — במקרה של המקדיש ולד, שחלה עליו קדושה, ויצא [דרך] דופן. שעל אלה שייך לומר שאף שהם קדושים — אינם מקדישים. אבל בכלאים ובטומטום ובאנדרוגינוס, אי (אין) אתה מוצא אופן שבו הם קדושים אלא בולדי קדשים, שנולדו לבהמת קדשים, וחלה עליהם קדושה ממילא, ונצרך לומר שאין הם מקדישים אליבא [לשיטת] ר' יהודה שאמר כי הולד עושה תמורה, וללמדנו שאין ולדות אלה עושים תמורה.

ג ובהסבר שיטתו זו של ר' אלעזר, אמר רב פפא [רבא]: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר [אלעזר]? — סבור הוא שדינם של אלה הריהו כדין בהמה טמאה. ומעתה נאמר, מה בהמה טמאה — לא קרבה על המזבח, ולא נחתא לה [חלה עליה] קדושת הגוף, אף הנך [אלו] — לא קרבי ולא נחתא להו [אינם קרבים, ואין חלה עליהם] קדושת הגוף.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא בדחיית הסבר זה: והרי בעל מום יוכיח, דלא קריב [שכן אינו קרב] על המזבח, ובכל זאת נחתא ליה [יורדת, חלה עליו] קדושת הגוף, שהרי אם המירו בהמת הקדש על בהמת חולין בעלת מום — חלה עליה קדושה! אמר ליה [לו] רבא בתשובה: אין להוכיח כן מבעל מום, שכן אף שבעל מום אינו קרב, מכל מקום קרב במינו (סוג זה של בעלי חיים קרב), ואילו הכלאים והטומטום והאנדרוגינוס הריהם סוג שאינו קרב כלל. ושואלים על הסבר זה: אי הכי [אם כך] שחלות הקדושה תלויה בסוגו של בעל החיים, אם הוא קרב, טרפה נמי קא [גם כן הריהי] קרבה במינה, ומדוע איפוא לא חלה קדושה עליה, אם המירו עליה, ואינה עושה תמורה?

אלא אמר רבא: טעמו של ר' אלעזר, שסבור הוא אכן שדינם של אלה הריהו כדין בהמה טמאה, ואולם למד הוא זאת בדרך אחרת: מה בהמה טמאה — הרי זה פסול הגוף, ואינה קדושה ואינה מקדישה, אף כל אלה — שפסול הגוף הוא, אינם קדושים ואינם מקדישים. ובאה השוואה זו לאפוקי [להוציא] את בעל המום — שאין זה פסול הגוף, אלא פסול חסרון (של אבר בגופו) נינהו [הם].

אמר ליה [לו] רב אדא לרבא בקושיה: והאם פסול בעל מום הריהו תמיד מפני חסרון אבר בגוף הבהמה, והלא אף שרוע (שאחד מאברי הבהמה גדול מחבירו) וקלוט (שפרסותיו אינן שסועות) כתיב [נאמר] בפרשה המונה את בעלי המומים הפסולים להקרבה (ויקרא כב, כג), והא הני [והרי אלו] פסול הגוף נינהו [הם]!

אלא אמר רבא: טעמו של ר' אלעזר כדרך שנאמר מקודם, הריהו כדין בהמה [טמאה], אלא שכך היא ההשוואה בין דינם של אלו לדין בהמה טמאה: מה בהמה טמאה — הריהי זו דליכא [שאין] במינה בהמה הכשרה להקרבה, ואינה קדושה ואינה מקדישה, אף כל אלה, דליכא [שאין] במינה הכשר להקרבה, ובא לימוד זה לאפוקי [להוציא] בעל מום — דהא איכא [שהרי יש] במינה הכשרה להקרבה.

מאי [מה] אמרת בדחיית טעם זה: טרפה תוכיח שאינו כן, שהרי איכא [יש] במינה הכשרה להקרבה ואינה קדושה ואינה מקדישה — לא דמיא [אינה דומה] לבעל מום, אלא לבהמה טמאה. שכן בהמה טמאה אסורה באכילה, ואף טרפה אסורה באכילה, לאפוקי [להוציא] בעל מום — שמותר באכילה.

ד ועוד בענין הטריפה אמר שמואל: המקדיש את הטריפה — התקדשה בכך, וצריכה שיפול בה מום קבוע כדי שאפשר יהיה לפדות עליו. ומקשים על דברים אלה: הרי אין בהמה זו מותרת לאכילת אדם על ידי פדייתה, שהרי טריפה היא, ובפדייתה היא מותרת רק לאכילת כלבים, ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, כנגד ההלכה המקובלת בידינו!

אלא אימא [אמור] כך את דברי שמואל: המקדיש את הטריפה — הרי זה עושה קדושה (למיתה. כסבור מותר להקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, גבי תמורה — קדיש, גבי קדשים — לא קדיש. ראה גרסות) למות, שנקברת הטריפה במותה בקדושתה, ואין היא נפדית ויוצאת לחולין. ואילו ר' אושעיא חולק על שמואל ואומר כי המקדיש את הטריפה — לא אמר כלום, ואינה אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, שאינם מתקדשים בקדושת הגוף אלא לבדק הבית, ונפדים אף שייאכלו על ידי כלבים.

ומקשים על דברי שמואל אלו: תנן [שנינו במשנה במסכתנו], כל בהמות הקדשים שנעשו טרפה — אין פודין אותן, להוציאן בכך לחולין, ולקנות בדמיהם קרבנות אחרים, וטעם הדבר: לפי שאין פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים, אלא ימותו וייקברו בקדושתם. ויש לדייק בדברים: טעמא [טעם, דווקא] שאין פודים אותם הריהו בקדשים שנעשו טריפה, הא [הרי] מכאן שאם היו טריפה מעיקרא [מתחילה], קודם שהקדישם — אינם קדושים כלל בקדושת הגוף אלא כבדק הבית, ופודין אותן! ודוחים: דלמא האי תנא סבר [שמא תנא זה סבור] כשיטת ר' אלעזר שכל היכא דלא חזי [מקום שאינו ראויה] הבהמה לגופה [להיות מוקרבת בעצמה] — אף לא נחתא [חלה] לה קדושת הגוף.

ומביאים עוד ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו, ר' אלעזר אומר: הכלאים, ויוצא דופן, וטריפה, וטומטום ואנדרוגינוס — לא קדושין ולא מקדישין. ואמר על כך שמואל בהסבר הדברים: לא קדושין — בתמורה, ולא מקדישין — לעשות תמורה.

ותניא [ושנויה ברייתא] שאמר ר' מאיר בשיטת הדברים הללו: וכי מאחר שאין קדושין, מהיכן מקדישין? אלא אי (אין) אתה מוצא אפשרות שיהיו קדושים (הטרפה) ויהיו מקדישים אלא במקדיש בהמה ואחר כך נטרפה. ונדייק מכאן: זה הדין כשהקדיש את הבהמה כשלא היתה טריפה, ואחר כך נטרפה, הא [הרי] נלמד מכאן שאם היתה טרפה מעיקרא [מתחילה], קודם שהקדישה — לא נחתא ליה [חלה לה] קדושת הגוף כלל, ושלא כדברי שמואל!