שלש שדות, שהן שדה זה שנחרש, ועוד שני שדות הנמצאים בכיוון החרישה שנעשתה בשדה זה: כגון שאם חרש בשדה זה מדרום לצפון — השדה הדרומי והשדה הצפוני, הצמודים לשדה זה, אף הם בכלל בית הפרס. ואולם בעוד שהשדה שנחרש הריהו נחשב כולו בית הפרס, שני השדות שלצידו הריהם נחשבים בית הפרס רק בתחום ששיעורו הוא שתי מענות, לאמר, מענה (שיעור תלם הנחרש בחרישה אחת) לצד זה של השדה ומענה לצד זה של השדה. ומסבירים: וכמה הוא שיעור זה של "מלא מענה" — מאה אמה. כדתניא [כמו ששנויה הלכה]: החורש את הקבר — עושה בית הפרס מלא מענה, מאה אמה.

א ועוד שנינו במשנתנו שאין תרומה אחר תרומה. ומבררים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? ומשיבים: כשיטת ר' עקיבא היא. דתנן [שכן שנינו במשנה ובתוספתא]: השותפין בפירותיהם, שתרמו מפירות אלה, זה אחר זה, שתרם אחד מהם, ובא חבירו ותרם אף הוא, ר' אליעזר אומר: תרומת שניהם — תרומה, שהרי מה שהפריש כל אחד מהם, מחלקו הפריש.

ואילו ר' עקיבא אומר: אין תרומת שניהם תרומה, לא תרומתו של השותף הראשון, שכן תרומתו של השותף השני מלמדת שלא נוח לו בתרומת הראשון, ונמצא שתרומתו היא בגדר התורם שלא מדעת חבירו, שאינה תרומה, ואף לא תרומת השני מאותו הטעם. וחכמים אומרים: אם תרם הראשון כשיעור הראוי לתרומה (אחד מחמישים) — נפטרו הפירות מחיוב התרומה, ולכן אין תרומת השני תרומה, ואם הראשון לא תרם כשיעור הראוי לתרומה, וכגון שתרם בעין רעה (אחד מששים) — תרומת השותף השני הריהי תרומה.

ב ועוד שנינו במשנתנו שאין הבהמה שהתקדשה כתמורה עושה בהמה אחרת שתתקדש בתמורה. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם, מקור הדין לכך בתורה]? שכן אמר קרא [הכתוב] בדין התמורה: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י) — ללמדנו שדין התמורה חל רק על בהמת ההקדש ותמורתה, ולא בתמורת תמורתו.

ג ועוד שנינו במשנתנו שאין הולד עושה תמורה. והסבר הדבר, שכן אמר קרא [הכתוב] "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" — והרי זה לשון מיעוט: דוקא הוא (בהמת ההקדש) עושה תמורה, ולא ולד.

ד ועוד שנינו במשנתנו שר' יהודה אומר: הולד עושה תמורה. והסבר הדבר: שכן אמר קרא [הכתוב] "יהיה קודש" שהוא לשון ריבוי — לרבות את הולד. ורבנן [וחכמים] הסבורים שאין הולד עושה תמורה, מה הם לומדים מריבוי זה? — לרבות בדין התמורה את הממיר בשוגג כדין הממיר במזיד, שבשניהם חל דין התמורה.

ה משנה העופות (תורים, בני יונה) שהוקדשו לקרבן הבא מן העוף, והמנחות הבאות כקרבן מסולת חיטים או סולת שעורים — אין עושין בהם תמורה, וטעם הדבר: משום שנאמר "ואם המר ימיר בהמה בבהמה" (ויקרא כז, י), הרי שלא נאמר שנוהג דין התמורה אלא בבהמה של הקדש. ועוד בדיני הקרבנות שמתקיים בהם דין התמורה: בהמות הקדש של הציבור וכן של השותפין — אין עושין בהן תמורה, שאם המירו עליהם בהמה של חולין — אין היא מתקדשת בכך. וטעם הדבר: משום שנאמר בפרשת התמורה "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" (ויקרא כז, י) — והרי לשון יחיד זה מורה שדווקא קרבנו של יחיד עושה תמורה, ואין קרבנות הצבור והשותפין עושין תמורה. ועוד בדינים אלה של התמורה: קדשי בדק הבית — אין עושין תמורה, שאין ממירים אלא בבהמת הקדש הקדושה בקדושת הגוף.

אמר ר' שמעון בטעם הדבר: והרי מעשר בהמה בכלל כל הקרבנות היה, ואם כן יש לשאול: למה יצא מכלל זה, שחזר הכתוב ואמר בו (בלשון דומה) "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'.

לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז לב—לג) — לומר לך מתוך ההיקש למעשר בהמה: מה מעשר בהמה — הריהו דווקא קרבן יחיד (שהרי השותפים פטורים ממעשר בהמה), אף כל הקרבנות שממירים בהם, הריהם קרבן יחיד. יצאו מכלל דין התמורה קרבנות צבור וקרבנות השותפים. ועוד נלמד מהיקש זה: מה מעשר בהמה — הריהו קדוש בקדושת הגוף, שהרי הוא קרבן הקרב על המזבח, אף כל הקרבנות שממירים בהם הריהם הקדושים בקדושת הגוף, ומכאן שיצאו מכלל דין התמורה קרבנות (קדשי) בדק הבית.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי אין קדשי בדק הבית עושים תמורה. ומביאים עוד בענין זה את מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: יכול יהו אף קדשי בדק הבית עושין תמורה? — תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "קרבן" ("ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה'... לא יחליפנו ולא ימיר אותו" וגו' ויקרא כז, ט—י), שאין דין התמורה אלא במי שנקראו בכתוב "קרבן", יצאו מכלל זה קדשי בדק הבית — שלא נקראו בכתוב "קרבן".

ושואלים: וכי קדשי בדק הבית לא נקראו "קרבן"? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בדין השוחט קדשים מחוץ למקדש ("שחוטי חוץ"), שאמרה בו התורה: "...או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'" (ויקרא יז, ג—ד). ודנים: אי [אם] נכללים באיסור שחיטת חוץ כל הקדשים הנקראים בכתוב "קרבן" — שומע אני כי בכלל איסור זה אפילו קדשי בדק הבית, שהרי אף הם נקראו בכתוב "קרבן". כענין שנאמר בשלל המלחמה שנלקח ממדין: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה...

לכפר על נפשותינו" (במדבר לא, נ), שהיו אלה קדשי בדק הבית — לכך תלמוד לומר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" — לומר שדווקא כל קרבן הבא (הראוי לבוא) אל פתח אהל מועד (להיקרב על המזבח), הוא שחייבין עליו משום איסור שחוטי חוץ. ואילו כל קודש שאינו בא לפתח אהל מועד (שאינו ראוי להיקרב על המזבח) — אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ. אלמא [מכאן] ממה שהוצרך הכתוב ללימוד מיוחד ("ואל פתח אהל מועד לא הביאו") כדי למעט קדשי בדק הבית, נלמד שבדרך כלל קדשי בדק הבית איקרו [נקראו] בכתוב "קרבן"!

אמר ר' חנינא בתשובה: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הא [ברייתא זו, השניה] שבדין שחוטי חוץ — היא כשיטת ר' שמעון, ואילו הא [זו] הברייתא שבדין תמורה — היא כשיטת רבנן [חכמים]. ומפרש את דבריו: לשיטת ר' שמעון במשנתנו, שלמד שאין קדשי בדק הבית בכלל דין התמורה מהיקש למעשר בהמה, ולא למד דין זה מן הכתוב בפרשת התמורה "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה'..." — אכן קדשי בדק הבית איקרי [נקראים] "קרבן". ואולם לשיטת רבנן [חכמים] הלמדים שאין קדשי בדק הבית בכלל דין התמורה מהכתוב "קרבן לה'" — לא איקרי [אינם נקראים] "קרבן".

ושואלים על שיטת חכמים: והאם לא נקראו קדשי בדק הבית "קרבן"? והכתיב [והרי נאמר] בהם "ונקרב את קרבן ה'"! ומשיבים: "קרבן ה'"— איקרי [הם נקראים], ואולם "קרבן לה'"שמשמעו דבר הקרב בעצמו על גבי המזבח — לא איקרי [אינם נקראים].

ז עוד שנינו במשנתנו שאין בכלל דין התמורה קרבן ציבור וקרבן השותפים. ומביאים עוד בענין זה את מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על האמור במעשר בהמה "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, לג), יש לשאול: למה נאמר ענין התמורה במעשר בהמה? והלא כבר נאמר לפני כן, איסור התמורה בכלל בהמות ההקדש, ככתוב: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר... והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י)!

ומשיבים: לפי שנאמר בפרשת התמורה "לא יחליפנו ולא ימיר אתו" — והרי משמע לשון זה כולל הן קרבן יחיד, והן קרבן צבור, והן קרבן מזבח, וקרבן בדק הבית, לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב במעשר בהמה): "לא יבקר" — שאין קרבן הציבור והשותפים בכלל דין התמורה. וכיצד מקרא זה הכתוב במעשר בהמה מלמדנו?

— אמר ר' שמעון: והרי מעשר בהמה בכלל כל בהמות ההקדש האמורות בפרשת התמורה היה, ולמה יצא מכללם, להיכתב בו שוב איסור התמורה? — להקישו לפרשת התמורה, ולומר לך: מה מעשר בהמה הריהו קרבן של יחיד, והריהו קרבן מזבח (הקרב על המזבח), והריהו דבר שבא בחובה ולא בנדבה, והריהו דבר שאינו בא בשותפות אלא רק ביחיד — אף כל הכלולים בדין התמורה הריהם קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא בחובה