ולכך נצרך כתוב מיוחד להשמיענו שאף זה בכלל איסור הקדשת בעלי מום, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: בשלמא [נוח, מובן] דין זה שאין להקדיש בעל מום לשעיר המשתלח, מעיקרא [בהתחלה], רק לפני שהוגרלו שני השעירים, לה' ולעזאזל. שהרי עדיין לא ידענא אי האי מיקבע [אין אני יודע אם שעיר זה נקבע] כשעיר לשם (לה'), או כשעיר המשתלח. וייתכן איפוא שבעל מום זה יקבע לכך. לכן אין להקדיש בעל מום לשעיר המשתלח. אבל הכא [כאן], כיון דאינכר [שכבר ניכר] שהשעיר השני הוא לשם — אפשר היה לומר שהמקדיש בעל מום לשעיר המשתלח, לא עבר בכך, ולא לקי [אינו לוקה], לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שאין לעשות כן.

א ושבים לפירוש הברייתא שהובאה למעלה. אמר מר [החכם בברייתא]: כי משום (בשם) ר' יוסי בר' יהודה אמרו שהמקדיש בעלי מומים להקרבה במזבח, ושחטם, וזרק דמם, והקריבם על המזבח — הרי בנוסף לחמשה איסורים שמנו בו חכמים עובר הוא אף באיסור שישי, משום קבלת הדם. ומבארים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטה זו של ר' יוסי בר' יהודה — שכן אמר קרא [הכתוב] בפירוט בעלי המומים האסורים להקרבה "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה'" (ויקרא כב, כד). והלשון "לא תקריבו" האמורה בפסוק זה, לכאורה היא מיותרת, שהרי כבר נאמר למעלה ("כל אשר בו מום לא תקריבו", ויקרא כ; "עורת או שבור... לא תקריבו", ויקרא כב) אלא ללמד באה: זו קבלת הדם של קרבן בעל מום שאף היא אסורה מן התורה וזה שאמר ר' יוסי בר' יהודה בה.

ושואלים: ולתנא קמא [הראשון], הסבור שהמקדיש בעלי מומים למזבח אינו עובר על אסור בקבלת הדם, האי [פסוק זה] "לא תקריבו" למה לי, מה מלמדנו? ומשיבים: פסוק זה מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד על איסור זריקת דמים על המזבח שעובר עליו מקדיש זה והוא מן האיסורים שמנה תנא קמא. ושואלים: והא נפקא ליה [והרי יוצא לו, נלמד דבר זה] מהכתוב "...ואשה לא תתנו מהם על המזבח" (ויקרא כ״ב:כ״ב)! ומשיבים: אין התנא הראשון לומד איסור זה מהכתוב "על המזבח", כי אורחיה דקרא דמשתעי הכי [דרכו של הכתוב שמדבר כך], ואין זה בא ללמד דבר.

ושואלים: ולשיטת ר' יוסי בר' יהודה, הסבור כי מ"לא תקריבו" למדים על קבלת הדם, ומשמע שלדעתו זריקת הדם נלמדת מהכתוב "על המזבח", נמי [גם כן] נאמר כי אורחיה דקרא [דרך הכתוב] הוא, ואין ללמוד ממנו! ומשיבים: אין הכי נמי [אכן, כך הוא גם כן], ור' יוסי בר' יהודה אינו לומד דין זריקת הדמים מהכתוב "על המזבח" אלא מהכתוב "לא תקריבו" שבפסוק כד בפרשה זו. ומקשים: אלא אם מ"לא תקריבו" הוא למד לזריקת הדם, איסור קבלת הדם אם כן מנא ליה [מנין לו]? ומתרצים: נפקא ליה מהא [יוצא לו, נלמד] הדבר מהכתוב שלאחר מכן באותה פרשה. שמה שנאמר "ומיד בן נכר לא תקריבו" (ויקרא כה) — זו היא קבלת הדם שאמר ר' יוסי בר' יהודה שעוברים אף עליה.

וחוזרים ושואלים: ולתנא קמא [הראשון] הסבור שאין עוברים על איסור בקבלת הדם, האי [מקרא זה] "ומיד בן נכר לא תקריבו" למה לי? ומשיבים: מיבעי ליה להאי [נצרך לו הכתוב לדבר זה]: שאלמלא היה נאמר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ולא נצטוו (נאסרו) בני נח בהקרבת קרבנותיהם לה' אלא על קרבן מחוסר אברים (שנחסר ממנו איבר שלם), ולא נאסרו בהקרבת שאר בעלי מומים, אם כן, ינהג בהם דין זה בכל מקום שהם מקריבים, לא שנא [אינו שונה] אם זה במזבח דידהו [שלהם], ולא שנא [ואינו שונה] אם זה במזבח דידן [שלנו, במקדש], לכן הכתוב "ומיד בן נכר לא תקריבו" קא משמע לן [משמיע לנו] שאף בני נח אינם מביאים בעלי מומים למקדש.

ב לישנא אחרינא [לשון אחר] בהסבר שיטות ר' יוסי בר' יהודה וחכמים. שנינו שר' יוסי בר' יהודה אומר: המקדיש בעלי מומים למזבח הריהו עובר (מלבד החמישה איסורים שמנו חכמים) אף על קבלת הדם. ומבארים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטה זו של ר' יוסי בר' יהודה — דכתיב [שכן נאמר] "ומעוך וכתות... לא תקריבו" (ויקרא כד) — זו קבלת הדם. ואולם את איסור הזריקה של הדם על המזבח — נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מהכתוב "על המזבח" (ויקרא כב).

ושואלים: ולרבנן [ולחכמים, התנא הראשון שבברייתא] החולקים על ר' יוסי בר' יהודה, וסבורים שאין איסור בקבלת הדם, נמי תיפוק להו [גם כן יצא, יילמד להם] דין הזריקה מן "על המזבח", ומשיבים: הכי נמי [אכן כך הוא גם כן], שחכמים לומדים את איסור זריקת הדם מהכתוב "על המזבח" ואלא באשר לשאלה: "לא תקריבו" האמור במעוך למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? — מפקינן [מוציאים, למדים אנו] ממנו לאסור הקרבת בעלי מומים אף בבמת יחיד (בזמן "היתר במות").

ושואלים: ולשיטת ר' יוסי בר' יהודה שלמד מכתוב זה איסור קבלת הדם, והרי האי מיבעי ליה [כתוב זה נצרך לו] לאיסור בעלי מומים בבמת יחיד? ומשיבים: אין הכי נמי [אכן כך הוא גם כן] אף לשיטת ר' יוסי בר' יהודה, ושואלים: אלא אם כן, איסור "לא תקריבו" לאסור קבלה של דם בעל מום, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: לדעתו משמעות המילים "לא תקריבו" שנאמרו בכתוב "ו מיד בן נכר לא תקריבו" (ויקרא פסוק כה) — זו קבלת הדם.

וחוזרים ושואלים: ולשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שאין איסור בקבלת הדם, מה מלמדנו כתוב זה? ומשיבים: אצטריך [נצרך] הכתוב, שאלמלא נאמר סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובני נח אין מצווין (אין נאסרים) אלא על קרבן המחוסר אבר כאשר הוא קרב בבמה דלהון [שלהם], ובבעל מום שאינו מחוסר אבר הם מותרים, דלמא אנן נמי נקביל מינהון [שמא אנחנו, המקבלים קרבנות בני נח להקרבה במקדש, גם כן נקבל מהם] בעלי מומים שאינם מחוסרי אבר? לכך נאמר "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם", ובהדגשה בכתוב זה קא משמע לן "מכל אלה" דלא מקבלינן [השמיע לנו הכתוב שאין אנו מקבלים] מידיהם כלל קרבנות בעלי מום.

ג ושבים לבירור הברייתא. שנינו בה כי המקדיש בעלי מומים למזבח הריהו עובר בחמישה איסורים, ולדעת ר' יוסי בר' יהודה בשישה. מתקיף לה [מקשה על כך] ריש לקיש: מכלל הדברים עולה שבכל אופני הקדשת בעלי מומים קיים איסור זה, ואולם יש לשאול, שמא לא שנינו (נאמר דין זה) אלא בבעל חיים שמתחילתו היה תם (ללא מום) שנעשה לאחר מכן בעל מום ועמד זה והקדישו, שהריהו עובר על איסור, שמאחר שהיה מעיקרו תם סבור היה המקדיש שניתן להקריבו. דאי [שכן אם] מדובר אף בבעל חיים שהיה בעל מום מעיקרא [מתחילה] — אין זה מסתבר שייענש המקדיש על כך, שהרי כדיקלא בעלמא [דקל סתם] הוא זה, ובודאי לא העלה המקדיש על דעתו להקריבו, ומן הסתם הקדישו רק לדמיו, שימכר, והכסף שיתקבל עבורו ישמש לקרבן.

אמר ליה [לו] ר' חייא בר יוסף לריש לקיש, בתשובה לשאלתו זו: אין לומר כדבריך, שהמדובר רק בבעל מום שהיה בתחילתו תם, שהרי "שרוע וקלוט" כתיב [נאמר] בפרשה ברשימת בעלי המומים שאינם קרבים, והני [ואלו] בעלי מומין מעיקרא נינהו [שמתחילה הם]. שכן ירך הארוכה מחבירתה ("שרוע"), או פרסה מחוברת ואינה סדוקה ("קלוט"), הם מומים מלידה.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' חייא בר יוסף: שמא לא שנינו (למדנו) מ"שרוע וקלוט" שיש איסור אף בהקדשת בעלי מומים מתחילתם אלא רק כאשר מקדיש את בהמת החולין בעלת המום בתמורה לבהמת הקדש, דתנן [שכן שנינו במשנה להלן במסכתנו] חומר (חומרה) יש בדין התמורה יותר מב דין הזבח (קדשים) — שכן בתמורה קדושה חלה עליה בין על בהמת חולין תמה, ובין על בעל מום קבוע (שאינו עובר). אבל המקדיש בעלי מומים למזבח ישירות שמא אין איסורו אלא במקדיש בעל חיים שהיה בתחילתו תם, ולא במקדיש בעל מום מתחילתו?!

אמר ליה [לו] ר' יוחנן בדחיית דבריו אלה: האם לא שמיע [לא נשמעת, נראית] לך הא [דבר זה] שאמר ר' ינאי, בחבורה (בכנס חכמים) נמנו דעות החכמים השונות וגמרו (וסיכמו) כך: המקדיש בעל מום להקרבה גבי [אצל] המזבח — הרי זה עובר משום חמשה שמות. ואי [ואם] נעמיד את דברי הברייתא כשהקדיש את בעל המום בדרך תמורה, יש להקשות: הרי עצם מעשה התמורה הוא נמי [גם כן], איסור, ונמצא איפוא כי ששה איסורים הוויין [הריהן], דאיכא נמי [שהרי ישנו גם כן] הלאו של תמורה! השיב ריש לקיש: אלא מאי [מה] תאמר, כי מדובר בברייתא במקדיש בעל מום מעיקרו, אם כן יש לשאול: אמאי לקי [מדוע לוקה] על כך, והרי כדיקלא בעלמא [דקל סתם] הוא, שכן לא היתה כוונתו מלכתחילה שיוקרב!

אלא אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בתשובה: עונש המלקות אינו משום שמקדיש דבר שאינו ראוי למזבח, כדקל, אלא מטעם אחר, ואין זה דומה למקדיש דקל, שכן במקדיש דיקלא [דקל] — לאו זילא מילתא [אין מזולזל הדבר], שהרי הדקל מכלל מין העצים הוא, עצים קרבים כקרבן על המזבח. ואילו המקדיש בעל חיים שהוא בעל מום מעיקרא [מתחילה] — זילא מילתא [מזולזל הדבר], כיון שרואה אתה דשביק [שעזב] הוא מלהקדיש בעל חיים תמים, ואקדיש [והקדיש] בעלי מומין. ומשום כך, הריהו מיחייב [מתחייב] בעונש על הקדשה זו.

ד לישנא אחרינא [לשון אחר]. אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: אפילו הכי [כך] שדומה המקדיש בעל מום מעיקרו כמקדיש דקל, מכל מקום הקדשת בעל מום מעיקרו בזיא מילתא [בזוי הדבר], משום שהמקדיש דקל, כיון שליכא [אין] שייכת הקדשה לקרבן במינו של הדקל — אין בהקדשה זו בזיון, ולכן לא לקי [אינו לוקה] המקדיש על כך, לאפוקי [להוציא, למעט] המקדיש בעל מום, כיון דאיכא [שיש] במינו בעלי חיים שאין בהם מום, הקרבים על המזבח, ואילו הוא הקדיש דווקא בעל מום — הרי זה ביזוי, ומשום כך לקי [לוקה] על כך.

ה בעקבות דבריו אלה של ר' יוחנן אמר רבא: השתא דאמור טעמא [עכשיו שנאמר מה הטעם] במקדיש בעל מום דלקי [שלוקה] — משום דבזיא מילתייהו [שבזויים דבריו], אם כן אפילו למקדיש ליה [אותו, את בעל המום] לדמי נסכים (שבכסף שיתקבל במכירתו, ייקנו נסכים) — נמי לקי [גם כן לוקה], שהרי אף זה בזיון הוא.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] זו של רבא: