"ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה" (ויקרא כב, כג). וכתוב זה ("נדבה") לכאורה אין מובנו קדשי מזבח, שהרי בעלי מומים הם ואינם יכולים לעלות על המזבח כקרבן, אלא קדשי בדק הבית. ומכלל האמור בכתוב "תעשה אותו" למדנו כי דווקא בעלי מומים מקדיש אדם לבדק הבית, ואינו מקדיש תמימים. ומכאן שאסור מן התורה להקדיש תמימים לבדק הבית, ותנן [ושנינו במשנה]: המקדיש תמימין לבדק הבית, אף על פי שהוא עבר בלא תעשה — מה שעשה עשוי, שהתקדשו בכך. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי הסבור שהועילו מעשיו, ותיובתא [קושיה חמורה] על רבא הסבור שאין מעשיו מועילים!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה לכך: אין להביא ראיה מדין זה, שכן שם יש לימוד מיוחד שהועילו מעשיו של המקדיש תמימים לבדק הבית, שהרי מאותו מקום (פסוק) שלמדנו שנתרבו בעלי מומין לגבי [אצל] מזבח (שאם עבר והקדיש בעלי מומים למזבח, הרי אלו מוקדשים) למדנו גם שנתרבו תמימין לבדק הבית, שאם עבר והקדיש תמימים לבדק הבית. וכיון ששתי הלכות אלה נלמדות מפסוק אחד, אף עניינן שווה: שמה שעשה עשוי, וכשם שהמקדיש בעלי מומים למזבח חלה עליהם קדושה, אף המקדיש תמימים לבדק הבית חלה עליהם קדושה.

א ועוד באותה שאלה. והרי אפשר להביא ראיה מדין גזל, דרחמנא אמר [שאמרה התורה] "לא תגזל" (ויקרא יט, יג), ותנן [ושנינו במשנה] בדין הגוזל עצים ועשאן כלים, או שגזל גיזות צמר ועשאן בגדים — משלם לנגזל כפי שהיה הדבר הנגזל שווה בשעת הגזילה, ואינו צריך להחזיר לבעלים את הכלים או את הבגדים שעשה מגזילתו, שעל ידי השינוי שעשה בהם קנאם. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי שהעובר על איסור התורה (גזל) הועילו מעשיו, והם נשארים בידי הגזלן, ותיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רבא!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה לכך: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] שכן אמר קרא [הכתוב] "והשיב את הגזילה אשר גזל" (ויקרא ה, כג) — וכוונת הדברים: כמה שגזל, לומר שאם נשתנתה הגזילה יכול הוא להשיב כעין הדבר שגזל ("כמה שגזל", וראה גרסות) והגזילה עצמה תישאר בידו, והרי זה לימוד מיוחד שהועיל מעשהו.

ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה העובר עליהם הועילו מעשיו, מה מלמדנו כתוב זה? ומשיבים: האי [זה] הכתוב "אשר גזל" מיבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו כי דווקא אם נשבע לשקר על גזילו שלו הריהו מוסיף חומש, ואולם על גזילו של אביו, שירש מאביו חפץ שנטען אודותיו שהאב גזלו — אינו מוסיף חומש, אפילו אם נשבע עליו לשקר.

ב ועוד באותה שאלה. אפשר להביא ראיה מדין משכון, דרחמנא אמר [שכן אמרה התורה] "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" (דברים כד, י), שאסור למלוה לבוא אל בית הלווה למשכנו על חובו שהגיע זמן פרעונו ולא נפרע, ותנן [ושנינו במשנה] שאם עבר ומשכן המלוה את הלווה לאחר שהגיע זמן פרעונו ולא נפרע, בשני כלים — הריהו נוטל כלי אחד, ומחזיר כלי אחד ללווה בשעה שהוא נזקק לו. וכגון אם משכן מהלווה כר ומחרישה — מחזיר את הכר בכל לילה (בערב), כדי שיוכל הלווה העני לישון, ומשאיר בידו את המחרישה בלילה. ומחזיר ללווה את המחרישה ביום (בבוקר), כדי שיוכל לעבוד בה, ומחזיק בידו את הכר. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי, שהרי אף שהמלווה עבר על דין התורה, ונכנס לביתו של הלווה ומשכנו שלא ברשות בית דין, אין הוא מחזיר ללווה אלא את הכלי הנצרך לו, והכלי האחר נשאר כקנוי בידו. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רבא הסבור שלא הועילו מעשיו של העובר על איסור תורה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה לכך: אין להביא ראיה מדין זה כי שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] בדינו של הממשכן שכן אמר קרא [הכתוב] "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו. השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש...." (דברים כד, י), שאסור למלוה לבוא אל בית הלווה למשכנו על חובו שהגיע זמן פרעונו ולא נ יב—יג). ולמדנו מכפל לשון זו "השב תשיב" — שישיב ויחזור וישיב, וכגון שישיב את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, וחוזר חלילה. משמע שנשאר בידיו חפץ אחד.

ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה העובר עליהם הועילו מעשיו, מה מלמדנו כתוב זה? ומשיבים: אי לאו דאמר רחמנא [אלמלא שאמרה התורה] "השב תשיב", הוה אמינא [הייתי אומר] שאם נכנס המלוה לביתו של הלווה ומשכנו, הרי איסורא עבד [איסור עשה], אך עתה, שהמשכון בידו, תלוי הדבר בו: אי בעי [אם רוצה] — ניהדר [יחזיר], את המשכון ללווה, ואי בעי [ואם רוצה] — לא נהדר [לא יחזיר]. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב "השב תשיב" — שחייב הוא להחזיר. (חסר לישנא אחרינא [לשון אחרת]) וראה בגרסות.

ג ודנים עוד באותה שאלה, והרי אפשר להביא ראיה לענין זה מדין פאה בשדה, דרחמנא אמר [שכן אמרה התורה] "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך" (ויקרא כג, כב), ותנן [ושנינו]: מצות פאה, הריהי חובת בעל השדה להפריש (להקצות) מן התבואה בהיותה בקמה (כלומר, כשלא נקצרה עדיין). לא הפריש מן הקמה — יפריש מן העמרים (קבוצת שבלים שנקצרו ונאגדו יחד). לא הפריש מן העמרים — יפריש מן הכרי (ערימת תבואה) עד שלא מירחו (סידר ויישר אותו).

אבל אחר שמירחו ובכך חלה עליו מאז חובת מעשרות — מעשרו את התבואה תחילה ואחר כך נותן לו לעני תבואה קצורה כשיעור הפאה, שאם לא יקדים ויביא את המעשרות על הכל, יפסיד העני, שיצטרך הוא עצמו להפריש מעשר ממה שקיבל. משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: אף אם לא הפריש פאה בכל השלבים הללו, ועשה עיסה, הריהו מפריש מן העיסה ונותן לעני. הרי זו איפוא ראיה לרבא (שהרי עבר על דין התורה, ולא הפריש הפאה מן הקמה וקצרה, לא הועילו מעשיו ועדיין חייב הוא בהפרשת פאה), ותיובתא [קושיה חמורה] על שיטת אביי הסבור שהועילו מעשיו של העובר על איסור התורה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי בתשובה: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] שכן אמר קרא [הכתוב] בדין הפאה "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור... לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, ט—י). וחזר ואמר "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך... לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג, כב). ומעתה יש לומר כי כפל לשון זו "תעזב" "תעזב" שהיא יתירא [יתירה] באה ללמדנו שיש עזיבה נוספת של פאה שאם לא עזב פאה בהיות התבואה בקמה, יתן כשיעורה הראוי בהיותה בעומרים, וכן הלאה.

ושואלים: ורבא מה הוא למד מ"תעזוב" "תעזוב"? ומשיבים: אמר [יכול לומר]: לך רבא כי מ"תעזוב" "תעזוב" למדים שיש לך מצות עזיבה אחרת שכזו, ואיזו — זה המפקיר כרמו.

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: המפקיר את כרמו, וההפקר פטור ממעשרות וממתנות עניים, והשכים לשחר וזכה בו לפני שזכה בו אחר, ובצרו — חייב בפרט ועוללות בשכחה ובפאה, ופטור הוא מן המעשר כיון שזכה בו מן ההפקר הפטור מן המעשר. וחובת נתינה זו נלמדת מלשון "תעזוב" יתירה זו, שמתנות עניים צריך לתת מכל מקום.

ד ולאחר שהובאו, לענין מחלוקתם של אביי ורבא בדין, כל הראיות הללו ונדחו, אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: והשתא דשנינן [ועתה, שתירצנו] את כל הני שינויי [אלה התירוצים, הדחיות], שכל אחד מן המקרים שהובאו לראיה לאחד הצדדים נדחה כמקרה מיוחד שבו אין אביי ורבא חלוקים, ויש לשאול: אביי ורבא במאי פליגי [במה באיזה מקרה חולקים]?

השיבו רב אשי: ברבית קצוצה (שקצץ, קצב המלוה עם הלווה בזמן ההלוואה), שנאסרה מן התורה, קמיפלגי [הם חלוקים], וכמחלוקת שנחלקו בה ר' אלעזר ור' יוחנן. שכן אמר ר' אלעזר: רבית קצוצה — יוצאה בדיינין, שמי שנתן ריבית כזו, יכול לתבוע בבית הדין ולקבל בחזרה את הריבית ששילם.