הן, כלומר, הערים ומגרשיהן, כשהן מוקפות חומה. ושואלים: הן ומגרש, הרי למיסתרינהו קיימי [לסתירה הם עומדים] באותה שעה, וכיצד ניתן לקרוא להן מוקפות חומה! אמר רב אשי: איצטריך [הוצרך הדבר להיאמר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: אדמסתתרי מסתתרי [בעת שהחומות סתורות, אכן דינם כסתורות], אבל כל זמן שלא נסתרו החומות אי מיזדבני [אם נמכרים בתים שבעיר] ולא נפדים בתוך שנה — ליחלטו [שיהיו מוחלטים] לקונה כדין בתי ערי חומה, על כן קא משמע לן [משמיעה לנו] הברייתא שבתי ערי הלויים אינם נחלטים לקונה, אלא נגאלים לעולם.

א תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], מה שנאמר בתורה לגבי שדה שהוקדשה על ידי בעליה ולא נגאלה: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (ויקרא כז, כא), מה תלמוד (רוצה) לומר? מה עניינה של השוואה זו לשדה חרם? שכן יש לשאול: מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, כלומר, שדה שהחרים ישראל וניתנה לו, והוא מחזיק בה עדיין, והגיעה שנת היובל, מנין שלא יאמר: הואיל ושדה שהוקדשה ולא נגאלה יוצא לכהנים ביובל, והרי שדה זו שהקדשתי היא תחת ידי, לפיכך תהא שלי, שהרי אני כהן?

ולכאורה דין, קל וחומר הוא, אם בשל אחרים, כלומר, בשדה אחוזה שהקדישה ישראל ולא גאלה, אני זוכה בהגיע היובל, בשל עצמי לא כל שכן? תלמוד לומר: "והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה' כשדה החרם", ויש לשאול:

וכי מה למדנו משדה החרם מעתה, והרי דין שדה החרם לא התבאר בתורה במקום אחר! אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש הכתוב שדה חרמו שקיבל הכהן, לשדה אחוזה של ישראל, מה שדה אחוזה של ישראל שפדה אותה כהן מיד ההקדש, יוצא מתחת ידו בהגיע היובל, ומתחלקת לכל הכהנים (כפי ששנינו לעיל כה,א), אף שדה חרמו שקיבל הכהן והקדישה — יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים.

ומבררים ברייתא זו, אמר מר [החכם]: ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כל שכן? ותוהים: מי דמי [האם דומים הדברים] שהוצרך הכתוב ללמד שאין אומרים כן? והלא התם [שם], בשדה אחוזה שהוקדשה ויוצאה לכהנים — זוכה בעלמא [בלבד] הוא, כאחד מן הכהנים, ואילו הכא [כאן] בשדה חרם שהקדישה קא שקיל ליה [הריהו רוצה ליטול אותו] לעצמו, ולא הוצרך מקרא כדי לשלול דבר זה!

אמר רמי בר חמא: איצטריך [הוצרך הכתוב להיאמר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר ה, י), ולמדים משם שכהן הבא להקריב את קרבנו — רשאי להקריבו בעצמו, ונוטל ממנו את החלקים הראויים לכהנים, ואינו חייב ליתנו לכל כהני המשמר, יש לומר כי הא נמי [זה גם כן] שדה חרמו שהקדיש, והיא עכשיו בידו בשנת היובל — כי קדשיו דמיא [כמו מקריב קדשיו היא נחשבת], ויטול אותה לעצמו.

ומקשים: מי דמי [האם דומים הדברים]? והרי המקריב את קדשיו לאו [אינם] ברשותו, אלא לשמים הם קרבים, והוא כזוכה משולחן גבוה בשכר עבודתו, ואילו הכא [כאן] הוא רוצה שהשדה תישאר ברשותו, ומדוע שנטעה לומר כך?

אלא אמר רב נחמן: איצטריך [הוצרך הכתוב להיאמר], סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] בשדות הלויים והכהנים: "כי אחזת עולם הוא להם" (ויקרא כה, לד), ולמדים משם שאם הקדיש הכהן שדה אחוזת אבותיו יכול לגואלה לעולם, הייתי טועה לומר כי הא [זו], שדה חרם שקיבל, נמי [גם כן] אחזתו היא, ואם הקדישה יכול לגואלה לעולם, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ההיקש של שדה החרם שביד הכהן לשדה אחוזה של ישראל, שאין אומרים כן, וכפי שמדוייק מהמשך הפסוק: "לכהן תהיה אחזתו", אחוזתו של הכהן, שנחל מאבותיו — אין [כן] היא של הכהן לעולם, ואינה מתחלקת לשאר הכהנים ביובל, אבל שדה חרמו — לא, והיא מתחלקת לכהני המשמר שפגע בו יובל.