ומעירים: ורב ענן לא פשט את ספקו מן הברייתא בענין עבד עברי, משום שברייתא זו לא שמיעא ליה [לא שמע]. ואילו מדבריו של שמואל עצמו, ששדה שמכרה ביובל אינה מכורה כל עיקר — לא יכול היה לפשוט את הספק, שכן ממאי [ממה, מניין] שכוונתו לומר שאינה מכורה ומעות חוזרין ללוקח? דלמא [שמא] כוונתו היתה שאינה מכורה, ומעות לשם מתנה ניתנו למוכר, מידי דהוה [כמו שהוא] הדין לדעת שמואל ביחס למקדש אחותו. דאיתמר [שנאמר]: המקדש את אחותו, ואין הקידושין חלים — רב אמר: המעות שנתן לה לשם הקידושין חוזרין לאח, מפני שהוא יודע שאין הקידושין חלים, ונתנם כדי שתשמרם עבורו, ושמואל אמר: כוונתו לתת לה את המעות למתנה. ושבים לברייתא שהבאנו, שהמוכר עבדו בחוצה לארץ — צריך הקונה לשחרר את העבד, ומכל מקום אינו מקבל את מעותיו בחזרה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח [מה ראית שאנו קונסים את הלוקח]? נקנסיה למוכר [נקנוס את המוכר], שיחזיר את המעות ללוקח, ויישאר בלא העבד ובלא המעות!

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי במשל: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב [לא העכבר הוא הגונב אלא החור גונב], כלומר, לולי הקונה — לא היה העבד נמכר לחוצה לארץ. אמר לו אביי לרב יוסף, והרי ניתן לומר גם להיפך: אי לאו עכברא, חורא מנא ליה [אם לא העכבר, החור מנין לו]? כלומר, אם לא המוכר שמכר — לא היה העבד יוצא לחוצה לארץ בידי הקונה! אמר לו רב יוסף לאביי: אמנם שניהם אשמים בחטא, ואולם מסתברא היכא דאיתיה לאיסורא קנסינן [מסתבר שבמקום שנמצא האיסור קונסים], כלומר, שקונסים את הלוקח שהעבד נמצא בידיו.

א שנינו במשנה: המוכר שדה בשעת היובל, ומותר לגואלה רק לאחר שתי שנים לפחות, אם היתה שנת שדפון או ירקון, או שנת שביעית — אינה עולה מן המנין, אבל אם נרה (חרש אותה בלא לזורעה) או הובירה (השאירה כשדה בור, בלא לחרוש בה) — עולה לו מן המנין. ושואלים: מדוע צריך להזכיר גם נרה וגם הובירה? השתא [עכשיו, הרי] אם הובירה, למרות שלא עשה בה דבר — עולה לו השנה בחשבון שתי שנות תבואה, אם נרה, שחרש בה, ועשה בה מעשה — מיבעיא [נצרכה לומר] שעולה לו?

ומשיבים: נרה איצטריך ליה [הוצרכה לו], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: אמרינן ליה [אומרים אנו לו] לבעל השדה: הב ליה דמיה וליסק [תן לו על כל פנים את דמיו, מה שהשביח את השדה בחרישתו, ויצא ממנה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינו צריך לתת לו דבר עבור שנה זו.

שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות — הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים. ומביאים: תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: מנין שאם מכרה לו לפני ראש השנה מליאה פירות, ובא לגואלה כעבור שנתיים, שלא יאמר לו הגואל לקונה: "הנח לפני את השדה מליאה פירות כדרך שהנחתי לפניך"? תלמוד לומר: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), כלומר, לפי מספר השנים, ולא לפי מספר התבואות, ולכן פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים.

ב משנה המוכר שדה בשעת היובל, כשהוא גואלה מיד הקונה, מחשב כמה קיבל עבור השדה לכל שנה עד היובל, ומשלם לו לפי השנים הנותרות. אם מכרה לראשון במנה, ומכר הקונה הראשון לאדם שני במאתים, כאשר בא הגואל לגואלה מיד השני — אינו מחשב את התשלום אלא ביחס למחיר שקבע עם הראשון, שנאמר: "וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה, כז).

ואולם אם מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במנה — אינו מחשב את התשלום אלא עם הקונה האחרון, לפי מה ששילם עבור השדה, מפני שבמקרה זה אנו דורשים את מה שנאמר שם: "וחשב את שני ממכרו והשיב את העדף לאיש אשר מכר לו", שהכוונה היא לאיש אשר בתוכו כעת.

לא ימכור אדם שדה אחוזתו שבמקום רחוק וכדי שיגאל בכסף שיקבל שדה שמכר בקרוב, וכן לא ימכור בשדה רעה שלו ויגאל ביפה, ולא ילוה כסף ויגאל, ולא יגאל לחצאין, כלומר חצי השדה כעת, וחציה בפעם אחרת. ואילו בפודה שדהו מן ההקדש — מותר לפדות בכולן, בכל האופנים שנאסרו בגאולת שדה מיד הקונה. זה חומר בגואל שדה שנמכרה להדיוט מב גואל שדה שהוקדשה מה הקדש.

ג גמרא בענין ששנינו במשנה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מכרה לראשון במנה, ומכרה הקונה הראשון לשני במאתים, מנין שאינו מחשב את התשלום לפי מה ששילם השני לראשון, אלא ביחס למחיר שקבע עם הראשון? תלמוד לומר: "והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה, כז).

ואם מכרה לראשון במאתים, ומכר הקונה הראשון לשני במנה, מנין שאין מחשבין אלא עם השני, לפי המחיר ששילם עבור השדה? תלמוד לומר: "והשיב את העודף לאיש" (שם) — לאיש אשר בתוכו כעת, לפי מה שנתן עבור השדה, אלו דברי רבי.

ואילו ר' דוסתאי בן יהודה אומר, כך יש לדרוש מן הכתוב: אם מכרה לו במנה, והשביחה השדה ביד הקונה ועמדה על מאתים, מנין שאינו מחשב את התשלום על השנים הנותרות אלא ביחס למנה שקיבל ממנו? שנאמר: "והשיב את העדף" (שם) — העודף שנשאר בידו ממה שקיבל עבור השדה.

ואם מכרה לו במאתים והכסיפה (התקלקלה) ביד הקונה, ופחת שוויה ועמדה על מנה, מנין שאין מחשבין את התשלום על השנים הנותרות אלא ביחס למנה? שנאמר: "והשיב את העדף" — העודף שנשאר בקרקע כעת.

ושואלים: מאי בינייהו [מה הבדל הדין ביניהם], בין שתי הדרשות? ומשיבים: במקרה דאייקר [שהיתה השדה יקרה] כשמכרה לראשון, כגון שהיתה שווה מאתיים, וזל [ונעשתה זולה], כלומר, פחת ערכה לכדי מנה בזמן שמכרה הראשון לשני, ואייקר [ושוב נעשתה יקרה] כשבא הבעלים לפדותה מהשני. לפי דרשת רבי, שיש חשיבות למחיר שנתן השני עבורה — יכול הבעלים לפדותה בשיעור הזול שנתן השני עבורה. ואילו לדרשת ר' דוסתאי, שהולכים לפי העודף, הרי בין אם מדובר בעודף ממה שקיבלו הבעלים, ובין אם הולכים אחר העודף לפי מצב השדה כעת — מדובר בשווי היקר יותר.

ולעצם העיקרון המוסכם גם על רבי וגם על ר' דוסתאי, שדורשים את הכתוב להקל על המוכר, שואלים: וממאי דלקולא [וממה, ומנין שבכל מקרה הולכים אחר דרשות הכתוב, להקל על המוכר]? דלמא לחומרא [שמא להחמיר]!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] להחמיר, דגמר [שהרי הוא לומד] שצריך להקל על הגואל בגזירה שווה "גאולה" "גאולה" מעבד עברי, שנאמר בגאולת שדה אחוזה: "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה, כו), ונאמר בעבד עברי הנמכר לגוי: "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" (שם מח).

ושואלים: והתם [ושם] בעבד עברי, מנלן [מנין לנו] שמקילים בגאולתו? ומשיבים: דתניא [ששנויה ברייתא]: נמכר העבד העברי במנה, והשביח שוויו ועמד על מאתים, מנין שאין מחשבין את כסף גאולתו לפי השנים הנותרות עד היובל, אלא ממנה, כלומר, לפי המנה שהיה שווה בשעת המכירה? שנאמר: "אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו" (שם נא) — מן הכסף שנמכר בו.

ואם נמכר במאתים, וכשבא להיגאל הכסיף (פחת שוויו) ועמד על מנה, מנין שאין מחשבין את כסף גאולתו לפי השנים הנותרות, אלא ממנה, כלומר לפי המנה שהוא שווה עתה? שנאמר: "כפי שניו ישיב את גאולתו" (שם נב), כלומר, כפי מה שהוא שווה כעת.

ואין לי אלא עבד עברי הנמכר לגוי שהוא נגאל וידו על העליונה, עבד עברי הנמכר לישראל מנין שנוהגים בו דין זה, כשהוא נפדה קודם שיעברו שש שנים מלאות? תלמוד לומר: "שכיר" "שכיר" לגזירה שוה, נאמר בנמכר לגוי: "כימי שכיר יהיה עמו" (שם נ), ונאמר בנמכר לישראל: "כי משנה שכר שכיר עבדך" (דברים טו, יח), ולמדים מכך שגם בעבד עברי הנגאל מישראל צריך להקל בפדייתו.

ובענין זה מסופר, אמר אביי: