ממקדיש ביתו שהוא קדשי בדק הבית, ואין דנין שדה היוצאת לכהנים, שהיא קדשי בדק הבית, מכבשי עצרת, שהם קדשי מזבח.

ושואלים: ור' שמעון נמי [גם כן], נילף [שילמד] מ"קודש" שנאמר במקדיש בית! ומשיבים: דנין שדה היוצאת לכהנים, שהיא דבר שהוא מתנה לכהנים, מכבשי עצרת, שהם דבר שמתנה לכהנים, ואין דנין דבר שהוא מתנה לכהנים, שדה היוצאת לכהנים, ממקדיש ביתו, שהוא דבר שאינו מתנה לכהנים.

א שנינו במשנה כי המקדיש שדהו והגיע היובל ולא נגאלה, ר' אליעזר אומר: הכהנים לא נכנסין לתוכה ולא נותנין את דמיה, ולעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר, ותצא מידו.

אמר רבה: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' אליעזר? אמר קרא [הכתוב]: "ואם לא יגאל את השדה, ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז, כ—כא), ויש לחלק את הכתוב לשני דינים שונים ולדרוש: "ואם לא יגאל (המקדיש) את השדה — לא יגאל עוד" להיות שדה אחוזתו, "ואם מכר (הגזבר) את השדה לאיש אחר" — "והיה השדה בצאתו ביובל... לכהן". ולפי זה, אם לא נמכרה השדה לאדם אחר — אינה יוצאת לכהנים ביובל.

אמר אביי: וכי סכינא חריפא מפסקא קראי [סכין חדה חותכת את הפסוקים]? כיצד ניתן להפריד בין חלקי הכתוב? אלא אמר אביי, טעמא [הטעם] של ר' אליעזר הוא כדתניא [כמו ששנויה ברייתא] על כתוב זה: "ואם לא יגאל את השדה ואם מכר (הגזבר) את השדה לאיש אחר לא יגאל" — יכול לא תהא נגאלת על ידי הבעלים כלל, ואפילו שתהא לפניו כשדה מקנה שנמצאת בידו עד היובל? תלמוד לומר: "עוד", לומר: לכמות שהיתה, כשדה אחוזה, אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, שיוצאת ביובל.

ונברר: אימת [אימתי] מדבר הכתוב הזה? אילימא [אם תאמר] שבתקופת היובל ראשון, כשהקדישה — אמאי [מדוע] אינה נגאלת לכמות שהיתה? והרי אז שדה אחוזה נמי הויא [גם כן היא], שאם גאלה הבעלים — אינה יוצאת מידו ביובל! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בתקופת היובל שני, שהקדישה ולא גאלה, ועברה שנת היובל.

ונברר: ולמאן [ולשיטת מי] מדובר בברייתא זו? אילימא [אם תאמר] לשיטת ר' יהודה ור' שמעון, הלא לכהנים נפקא [יוצאת] ביובל הראשון, ושוב אין בידו לפדותה מידם! אלא לאו [האם לא] לשיטת ר' אליעזר היא, הסבור שאם לא נגאלה ביובל הראשון — אין הכהנים נכנסים לתוכה, אלא הריהי נשארת ביד ההקדש, וכך ניתן לגואלה ביובל השני? ושמע מינה [ולמד מכאן] כי טעמא [טעמו] של ר' אליעזר מהכא [מכאן] הוא, מייתור המלה "עוד", כפי שהסברנו את הברייתא.

ותוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שיש הכרח להסביר כך? אם כן, ר' יהודה ור' שמעון האי [כתוב זה] "עוד" מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו]? אלא יש לפרש ברייתא זו לשיטתם: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשדה אחוזה שהקדישה בעליה ולא פדאה, שיצאה לכהנים ביובל הראשון, והקדישה הכהן שקיבלה, ואתו [ובאים] הבעלים הראשונים למיפרקה [לפדות אותה] מההקדש;

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ולא גאלה בתקופת היובל הראשון, לכן לא תיפרוק [לא תיגאל] על ידו כעת, ואפילו שתהא לפניו כשדה מקנה — תלמוד לומר: "עוד", לומר: לכמות שהיתה אינה נגאלת, כלומר, לחזור להיות כשדה אחוזתו, אבל נגאלת על ידו, שתהא לפניו כשדה מקנה, ותצא לכהנים ביובל.

ומוסיפים: והתניא [וכן שנויה ברייתא בענין דומה], נאמר במי שקנה שדה והקדישה, ופדאה: "בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו" (ויקרא כז, כד), יכול שפירושו שיחזור השדה לגזבר שלקחו ממנו כשפדאו? תלמוד לומר מיד לאחר מכן: "לאשר לו אחזת הארץ" (שם) — למי שמכר לו את השדה מתחילה.

אלא שאם כך די שיאמר: "לאשר לו אחזת הארץ", מה תלמוד לומר "לאשר קנהו מאתו"? כתוב זה מלמדנו לגבי שדה (אחוזה) שהקדישה בעליה ולא פדאה, שיצאת לכהנים כשהגיעה שנת היובל, ומכרה הכהן שקיבלה, והקדישה הלוקח, וגאלה אדם אחר מההקדש, והגיעה שנת היובל הבאה, יכול תחזור לבעלים הראשונים, שהקדישה במהלך תקופת היובל הקודם? תלמוד לומר: "ישוב השדה לאשר קנהו מאתו", כלומר, למי שמכר שדה זו, והוא הכהן (אבל הבעלים הראשונים לא מכרה, אלא הקדישה).

ומסכמים: ואיצטריך [והוצרך לומר] "לא יגאל" ואיצטריכא למיכתב [והוצרך לכתוב]: "לאשר קנהו מאתו", למרות ששניהם מלמדים לכאורה דין זהה, שלאחר שנכנס הכהן לתוכה ביובל — שוב אינה חוזרת לידי הבעלים הראשונים כשדה אחוזה.

דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "לא יגאל", היינו אומרים כי דווקא במקרה שהכהן הקדישה וגאלה הבעלים הראשונים — אין היא חוזרת לידי הבעלים הראשונים, מפני ששדה שהוקדשה ונגאלה על ידי אחר לא קא הדרה [אינה חוזרת] כלל, אלא מתחלקת בין כל הכהנים. אבל הכא [כאן], בכהן שמכר את השדה שקיבל, ואחר כך הקדישה הקונה, וגאלה אחר, דקא הדרה [שבמקרה זה חוזרת] שדה לבעליה ביובל — שמא תיהדר למרה קמא [תחזור לבעלה הראשון], לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה]: "לאשר קנהו מאתו", ללמד שהיא חוזרת לידי הכהן.

ומצד אחר, ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "לאשר קנהו", הייתי אומר שדווקא כאשר מכרה הכהן והקונה הקדישה, אינה חוזרת לבעליה הראשונים ביובל, משום דלא קא יהבי בעלים דמי [שבמקרה זה לא נותנים הבעלים הראשונים שום דמים] להקדש, אבל הכא [כאן], כשהקדישה הכהן ובאו בעליה הראשונים ופדוה, דקא יהבי דמי [שהם נותנים דמים] להקדש — שמא תיקום בידייהו [תעמוד בידם] ותחזור להיות שדה אחוזתם, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה]: "לא יגאל".

ומוסיפים: ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "לא יגאל", ולא כתב [היתה כותבת] "עוד", הוה אמינא [הייתי אומר]: מכיוון שלא גאלה בעליה הקודם בתקופת היובל הראשון — לא תיפרוק [לא תיגאל] כעת על ידו כלל, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה]: "עוד", לומר: לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, שיוצאת ממנו ביובל.

ושואלים: ומאחר ונדחו שתי ההצעות הקודמות, מאי הוי עלה [מה היה עליה], כלומר, מהיכן לומד ר' אליעזר את שיטתו ששדה שלא נגאלה אינה יוצאת לכהנים ביובל? אמר רבא, אמר קרא [הכתוב]: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז, כא), והמילה "בצאתו" מלמדת שרק בצאתו ביובל מיד אחר (שקנהו מן ההקדש) יהפוך השדה לאחוזת הכהן.