סקר
עם איזה פירוש אתה לומד שקלים?







 

פירוש שטיינזלץ

באמצע יובל, כלומר, בכל אחת מן השנים שבין יובל ליובל, ומה שנאמר "אין גואלין פחות משנה" כוונתו דכל כמה דלא מליא ליה שנה לא מגרע ליה [שכל זמן שלא מלאה לו שנה שלימה אינו גורע לו מהתשלום], ולדוגמה, אם נותרו חמש וחצי שנים עד היובל — נותן ששה סלעים וששה פונדיונים, ולא חמישה וחצי סלעים וחמישה וחצי פונדיונים.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו בזה] התנא, שאין מחשבין חדשים עם ההקדש? הא בהדיא קתני [הרי במפורש הוא שונה] בהמשך: אין מחשבין חדשים עם ההקדש! ומשיבים: אכן אין זה דין נוסף, אלא מה טעם קאמר [הוא אומר]: מה טעם לא גואלין לאחר יובל, פחות משנה שלימה — משום שאין מחשבין חדשים עם ההקדש.

א ובענין ששנינו במשנתנו: אין מחשבין חדשים להקדש, אבל ההקדש מחשב חדשים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מנין שאין מחשבין חדשים עם ההקדש? תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך" (ויקרא כז, יח) — שנים אתה מחשב, ואי (ואין) אתה מחשב חדשים בודדים לעצמם.

מניין שאם אתה הכהן רוצה לעשות חדשים לשנה, להחשיב אותם כאילו עברה שנה שלימה, אתה עושה? היכי דמי [וכיצד בדיוק הדבר], כגון דאקדשיה בפלגא דארבעין ותמני [שהקדיש אותה באמצע השנה הארבעים ושמונה], והוא רוצה לפדותה עכשיו, מנין שאם רצה הכהן לחשב את החודשים שעברו כשנה שלימה, ויפדה הפודה את השדה במחיר מלא, ולא בגרעון כסף, כדין המקדיש שנה לפני היובל?

תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן", מכל מקום, ללמד שהדבר תלוי בחישובו של הכהן.

ב משנה המקדיש שדהו בשעת (בזמן שנוהג) היובל, והוא רוצה לפדותה — נותן בעבור זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף (ויקרא כז, טז). היו שם בשדה נקעים (שקעים) עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחיםאינן נמדדין עמה, אבל היו פחות מכאן (מעשרה טפחים) — נמדדין עמה.

הקדישה שתים או שלש שנים לפני היובלנותן סלע ופונדיון לכל שנה. ואם אמר: הריני נותן דבר שנה בשנה, ולא משלם את כל הסכום כעת — אין שומעין לו, אלא נותן את כולו כאחד. אחד בעלים ואחד כל האדם בדיני הפדיון, ומה ההבדל בין בעלים לכל אדם? אלא שבעלים נותנין (מוסיפים) חומש, כנאמר בתורה: "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמשית כסף ערכך עליו" (ויקרא כז, יט), וכל אדם אין נותנין חומש.

ג גמרא בביאור דברי המשנה תנא [שנה החכם בברייתא]: "זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף" (ויקרא כז, טז), הוא שטח שזורעים בו כור (שלושים סאה) זרע, ולא שטח שמוציאים ממנו כור תבואה, שהוא קטן בהרבה. ומשערים את השטח הדרוש לזריעת כור במפולת (זריעת) יד, שהזרעים נופלים מידו של אדם, ולא במפולת שוורים, שהזרעים נופלים מכלי מנוקב שגוררים השוורים בשעת החרישה, ונופלים ממנו זרעים רבים ביחד, ונמצא שטח הזריעה קטן משל מפולת יד. ועוד תני [שנה] לוי בברייתא: לא זריעה באופן מעבה (צפוף) ולא באופן מידק (דליל) אלא באופן בינוני. שנינו במשנה:

היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אינן נמדדין עמה. ושואלים: וליקדשו באנפי נפשייהו [ושיתקדשו בפני עצמם], שהרי הם ראויים לזריעה!

וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר ששטחם קטן, וכיון דלא הוו [שלא היו] בפני עצמם בית זרע של כור שעורים לא הוו קדשי [לא התקדשו]והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נאמר בתורה "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' " (ויקרא כז, טז), "שדה" מה תלמוד (בא) לומר? והלא ניתן היה לכתוב "ואם מאחוזתו"! לפי שנאמר בהמשך הכתוב: "והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", יכול אתה לומר: אין לי אלא שהקדיש כענין הזה, קרקע הראויה לזריעת חומר (כור) שעורים, מנין לרבות קרקע הראויה לזריעת לתך (חצי כור), וחצי לתך, סאה (אחד משלושים בכור), ותרקב (חצי סאה), ואפילו חצי תרקב? תלמוד לומר: "שדה", מכל מקום, שאפשר להקדיש אפילו מעט קרקע!

אמר מר עוקבא בר חמא: הכא [כאן] מדובר בנקעים מלאים מים, דלאו [שלא] בני זריעה נינהו [הם], ולפיכך אינם נמדדים עמה, שהרי "זרע" אמר הכתוב. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון המשנה "היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים", דקתני הוא שונה] נקעים דומיא [בדומה] לסלעים שאינם ראויים לזריעה, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אפילו היו הסלעים גבוהים או הנקעים עמוקים פחות מכאן (מעשרה טפחים), נמי [גם כן] לא יצטרפו, ומדוע נאמר במשנה שהם נמדדים עמה? ומשיבים: הנהו [אלה] נקעי המים — נגאני דארעא מיקרו [חריצי הקרקע נקראים], והסלעים — שידרי דארעא מיקרו [שדראות של הקרקע נקראים], שבטלים הם לקרקע.

ד שנינו במשנה: הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל — נותן סלע ופונדיון לשנה. ומביאים: תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך" (ויקרא כז, יח), והמלים

"ונגרע מערכך", שהן מיותרות לכאורה, מלמדות כי אף מן ההקדש השנים מגרעות, שאם אכלה הקדש, נהנה מפירותיה שנה או שתים, אי נמי [או גם כן] לא אכלה ההקדש, אלא שהיתה לפניו בלא שימוש — נותן סלע ופונדיון לשנה, לפי השנים הנותרות עד היובל.

שנינו במשנה: ואם אמר "הריני נותן דבר שנה בשנה" אין שומעין לו, אלא נותן את כולו כאחד. במקורו של דין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מנין שאם אמרו בעלים הרינו נותנין דבר שנה בשנה, שאין שומעין להם? תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן את הכסף", והייתור "את הכסף" מלמד — עד שיהא הכסף כולו כאחד. ואחד בעלים ואחד כל אדם בדין זה, ומה בין בעלים לכל אדם? שהבעלים נותנין חומש, וכל אדם אין נותנין חומש.

ה משנה הקדישה ואחר כך גאלה בעצמו מההקדש — אינה יוצאה מידו לכהנים ביובל. גאלה בנויוצאה וחוזרת לאביו ביובל. גאלה איש אחר, או אחד מהקרובים האחרים, וחזר וגאלה הבעלים מידויוצאה לכהנים ביובל.

גאלה אחד מן הכהנים מן ההקדש, והגיע היובל, והרי היא תחת ידו, לא יאמר: הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידיהרי היא שלי, אלא יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר