א משנה המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, ונכסי אדם משועבדים לתשלום כתובת אשתו, ר' אליעזר אומר: כשיגרשנה ידור נדר שלא תהיה לו הנאה ממנה, כדי שלא יערימו על ההקדש, ותגבה כתובתה מן ההקדש, ואחר כך יחזירנה. ר' יהושע אומר: אינו צריך. כיוצא בדבר אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף הערב לאשה בכתובתה שאם לא יפרע לה בעלה כתובתה תיפרע מן הערב, והיה בעלה מגרשה ואין לו לפורעה — ידירנה בעלה הנאה שלא ייהנה ממנה, שמא יעשה קינוניא (תחבולה משותפת) עם אשתו על נכסים של זה (הערב), שתיטול האשה את נכסיו בכתובתה, ויחזיר הבעל את אשתו, וייהנו ממה שנטלה מהערב.

ב גמרא שנינו במשנה כי המקדיש נכסיו, כשמגרש את אשתו עליו לידור הנאה ממנה — לדעת ר' אליעזר, ולדעת ר' יהושע אינו צריך. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] ר' אליעזר ור' יהושע? ומשיבים: ר' אליעזר סבר [סבור]: יש לחשוש שאדם עושה קינוניא אפילו על ההקדש, ומשום כך הוא מגרש את אשתו, והנדר בא למנוע אפשרות זו, ור' יהושע סבר [סבור]: אין לחשוש שאדם עושה קינוניא על ההקדש.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא: שכיב מרע (חולה הנוטה למות) שהקדיש כל נכסיו, ואמר: "מנה לפלוני בידי" — נאמן, ויטול פלוני מנה מנכסיו, שכן חזקה אין אדם עושה קינוניא על הקדש, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם נאמר שכדבר השנוי במחלוקת תנאים אמר את הלכתו]? שהרי לדעת ר' יהושע אין אדם עושה קינוניא על הקדש!

ודוחים: לא, עד כאן לא פליגי [לא נחלקו] במשנתנו אלא באדם בריא, האם יש לחשוש שהוא עושה קינוניא על ההקדש, אבל בשכיב מרע — דברי הכל אין לחשוש שאדם עושה קינוניא על ההקדש, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מפני שלו עצמו אין רווח בדבר, שהרי הוא עומד למות, ואין אדם חוטא ולא לו, כדי שירויח מכך אדם אחר.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: בבריא דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאין אדם עושה קינוניא על הקדש, אלא בוודאי יש לחשוש לכך, והכא [וכאן] בנדר שהודר בפני רבים קמיפלגי [חלוקים הם], וכגון שבית הדין מדירים אותו, מר סבר [חכם זה, ר' יהושע, סבור]: יש לו הפרה (התרה) גם לנדר כזה, ולכן לא יועיל מה שידור הנאה ממנה ואפילו ברבים, שהרי יוכל ללכת לחכם ויתיר את נדרו, ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: נדר ברבים אין לו הפרה, ולכן מדירים אותו בפני רבים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] אף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, והכא [וכאן] בנדר שהודר על דעת רבים קמיפלגי [חלוקים הם], שבית הדין אומר לו: על דעתנו אתה נודר ממנה הנאה. ר' אליעזר סבור אין לנדר כזה התרה, ואילו ר' יהושע סבור שגם לנדר זה יש התרה, ולכן לא יועיל הדבר למנוע קינוניא בנכסי ההקדש.

ומקשים: ואלא הא דאמר [זו שאמר] אמימר: נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ואילו נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה — לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם נאמר שכדבר השנוי במחלוקת תנאים אמר את הלכתו]? ותו [ועוד] יש להקשות: מה ששנינו ר' יהושע אומר: אינו צריך לידור — אינו מתאים לדרך זו, שהרי "אינו מועיל" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא הכא [כאן] בענין שאלה על הקדש קמיפלגי [חלוקים הם], האם יכול אדם להישאל אצל חכם על נדר הקדש, ויתיר לו את נדרו, כפי שהוא בשאר נדרים. ר' אליעזר סבור שאינו יכול להישאל על נדרו, ולכן יש לחשוש שאדם מגרש את אשתו כדי להוציא בדרך זו את נכסיו מן ההקדש. ור' יהושע סבור כי הואיל והוא יכול להישאל ולהתיר נדר הקדש, לכך אין לחשוש שעשה קינוניא.

ומוסיפים, והתניא [וכן שנויה ברייתא]: המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, ר' אליעזר אומר: כשהוא מגרשה ידור הנאה ממנה, שמא עושה קינוניא על הקדש, ר' יהושע אומר: אינו צריך. ואמר על כך ר' אלעזר בר' שמעון: דברי ר' אליעזר הן הן דברי בית שמאי, ודברי ר' יהושע הן הן דברי בית הלל,

שבית שמאי אומרים: הקדש, למרות שנעשה בטעות — הקדש הוא, ולכן אין אדם יכול להישאל על ההקדש ולומר שלא על דעת כן נדר. ובית הלל אומרים: הקדש טעות אינו הקדש, ולכן יכול אדם להישאל על נדרו ולומר שנעשה בטעות, ויתירו לו.

ג שנינו במשנתנו, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הערב לאשה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה — ידירנה הנאה, שמא יעשה קינוניא על נכסים של הערב, שאם אין לבעל במה לפרוע — תיטול אשתו מנכסי הערב בכתובתה, ויחזיר הבעל את אשתו. ומספרים, משה בר עצרי ערבא דכלתיה הוה [ערב של כלתו היה] לפרעון הכתובה שהתחייב לה בנו, ורב הונא בריה [בנו] של משה בר עצרי צורבא מרבנן הוה [תלמיד חכם היה], ודחיקא ליה מילתא [והיה דחוק לו הדבר] כלומר, היה עני מאד. אמר אביי: ליכא דנסבי [האם אין מי שישיא] עצה לרב הונא, דליגרש לדביתהו [שיגרש את אשתו] ותיתבע האשה את כתובתה מאבוה [מאביו] שהיה ערב לתשלום הכתובה, ולהדרה מיהדרי [ושיחזור וישאנה], וייהנו מהכסף שתקבל מאביו?

אמר ליה [לו] רבא: והאנן [והרי אנו] ידור הנאה תנן [שנינו] במשנתנו, ואם כן לא יוכל לחזור ולשאת את אשתו! ושואלים: ואביי מה סבור? ומשיבים: אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש [וכי כל מי שמגרש את אשתו בבית דין מגרש]? יגרשנה שלא בבית דין, וכך לא יכריחו אותו לידור הנאה ממנה, ויוכל להחזירה. ומספרים: לסוף איגלאי מלתא דכהן הוה [לבסוף התגלה הדבר שכהן היה] אותו רב הונא, ואם היה מגרש את אשתו לא יכול היה להחזירה. אמר אביי, הוא שאומרים: בתר עניא אזלא עניותא [אחרי העני הולכת העניות] כלומר, קשה לעני לצאת מעניותו.

ושואלים: ומי [והאם] יתכן שאמר אביי הכי [כך] ונתן עצה זו? והאמר [והרי אמר] אביי עצמו: איזהו רשע ערום שדיברו עליו חכמים? זה המשיא (הנותן) לאדם אחר עצה למכור בנכסים שקיבל מחבירו כדי שיעברו אחרי מותו לפלוני, כדעת רבן שמעון בן גמליאל, הסבור שהמכירה מועילה, ואותו פלוני לא יכול להוציאם מהקונה. הרי שלדעת אביי, הנותן עצה לעשות בנכסים דבר שהוא נגד כוונת הנותן נקרא "רשע ערום", וכיצד ייתכן שהציע להוציא ממון מן הערב לא לשם המטרה שהתחייב לה?

ומשיבים: כאשר אדם ערב לבריה [לבנו] שאני [שונה הדבר], שהוא מוחל על כך, שהרי ממילא סופו ליורשו, וכן כאשר נעשה הדבר לטובת צורבא מרבנן [תלמיד חכם] שאני [שונה הדין], שראוי לסייע לו בעצה כזו, כדי שיוכל לשבת ולעסוק בתורה.

ומקשים: ותיפוק ליה [ושתצא לו] שאין תועלת בעצה זו, מפני שערב של כתובה באמת לא משתעבד לתשלום הכתובה (כפי שיבואר להלן)!