הקדישו הדר בו (השוכר) — מעלה שכר דירה להקדש. ותמהים: הקדישו הדר בו?! היכי מצי מקדיש לה [איך יכול השוכר להקדיש אותו]? והרי "איש כי יקדיש ביתו קדש" (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולמדים משם: מה ביתו הוא ברשותו (שלו), אף כל מה שמקדיש צריך שיהיה ברשותו, ומכיוון שהבית אינו של השוכר אינו יכול להקדישו! ומשיבים: אין כוונת התנא למקרה שהשוכר הקדישו, אלא הכי קאמר [כך אומר התנא]: אם הקדישו המשכיר — השוכר הדר בו מעלה שכר להקדש.

ושואלים: אם הקדישו המשכיר, היכי דייר ביה [איך השוכר ממשיך לדור בו]? והרי באיסור מעילה מן ההקדש קאי [הוא עומד], שהוא דר בבית של הקדש! ותו [ועוד], האם מעלה שכר להקדש? והלא כיון דמעל ביה [שמועל בו] נפיק ליה [יוצא לו] השכר מיד לחולין!

ומשיבים, מדובר כשאמר המשכיר: לכשיבא שכרו של בית זה לידי יקדש. ומקשים: והא [והרי] אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וכיצד הוא מקדיש את המעות שיבואו לידו בעתיד!

אמר רב יהודה אמר רב: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, ואמרי לה [ויש שאומרים] שאמר זאת רב מרי בר חמא לרב חסדא: כמאן [כמי] אתה מפרש דבר זה? כר' מאיר, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? אמר ליה [לו] הנשאל: ואלא כמאן [כמי]? ודאי כשיטתו.

א משנה חייבי ערכין — ממשכנין אותן, כלומר, נוטלים מהם את חפציהם לצורך פרעון החוב להקדש, חייבי חטאות ואשמות — אין ממשכנין אותן, שכיון שהם באים לכפרה אין אדם משתהה בהבאתם. אבל חייבי עולות ושלמים, מי שנדרו קרבנות אלו — ממשכנין אותן, מפני שאינם חובה, ואנשים משתהים בהבאתם.

ואף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה להקריב, שנאמר: "יקריב אותו לרצנו" (ויקרא א, ג), בכל זאת כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני". וכן אתה אומר בגיטי נשים, כל מי שחייבוהו חכמים לגרש את אשתו, אף על פי שצריך את רצונו — כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני".

ב גמרא אמר רב פפא: פעמים שגם חייבי חטאות ממשכנין אותן, ופעמים שגם חייבי עולות אין ממשכנין אותן.

חייבי חטאות ממשכנין אותן — בחטאת נזיר, שכיון דאמר מר [שאמר החכם במשנה] שאם גילח הנזיר על אחד משלשתן, אם נשחט אחד משלושה הקרבנות שהוא צריך להביא (חטאת, עולה, ושלמים) — יצא ידי מצות תגלחתו, ואם נזרק עליו (עבורו) אחד מן הדמים של הקרבנות — הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים, אם כן יש לחשוש שנזיר שהקריב כבר עולה או שלמים פשע [יתרשל] בה בחטאת, ולא מייתי [ולא יביא אותה], ולכן במקרה זה ממשכנים אותו על חטאתו.

חייבי עולות פעמים שאין ממשכנין אותן — בעולת יולדת, מפני שהקרבת העולה מעכבת את הקרבת החטאת, שהיא מתירה את היולדת לאכול בקדשים, ואין חשש שתשתהה בעולה זו.

ומקשים: מאי ניהו [מה הוא הענין], מפני מה אתה סבור שעולת היולדת מעכבת את הקרבת החטאת, דאקדמיה קרא [מפני שהקדים אותו המקרא], שנאמר: "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת" (ויקרא יב, ו)? והאמר [והרי אמר] רבא: רק למקראה תחילה הקדימה הכתוב ולא להקרבתה, ואם כך יש חשש שתקריב תחילה את החטאת ותהא מותרת בקדשים, ועלולה להשהות את עולתה!

אלא מדובר בעולת מצורע, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' ישמעאל בנו של ר' יהודה בן ברוקה אומר: כשם שחטאתו ואשמו עיכבתו למצורע מלהיטהר לגמרי, כך עולתו עיכבתו, ולכן אין צריך למשכן אותו עליה, מפני שאינו משתהה בהבאתה.

ג שנינו במשנה: ואף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: "לרצונו", כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני". וכך תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בתורה ביחס לקרבן עולה: "יקריב אותו" (ויקרא א, ג) — מלמד שכופין אותו לכך, יכול שיביא את הקרבן בעל כרחו? תלמוד לומר: "לרצנו", הא [והרי] כיצד אפשר לקיים יחדיו כפייה ורצון — כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני".

ובענין זה אמר שמואל: עולה צריכה דעת (רצון והסכמה) של המתכפר, שנאמר: "לרצנו". ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בדבריו? הלא תנינא [שנינו במשנתנו]: אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: "לרצנו"!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] זו שאמר שמואל אלא במקרה דפריש ליה חבריה [שהפריש לו חבירו עולה עבורו], מהו דתימא [שתאמר]: כי בעינן [כאשר אנו צריכים] את דעת המתכפר — הרי זה כשהקרבן הוא מדידיה [משלו], וכגון שבית הדין ממשכנים נכסיו לשם כך, אבל כשהקרבן מדחבריה [משל חבירו] — לא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שגם כשהפריש חבירו קרבן עבורו — צריך את דעת המתכפר, ומדוע? זימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה [פעמים שלא נוח לו שיתכפר בדבר שאינו שלו], ולפיכך אינו מתכפר.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: האומר "חטאתו ואשמו של פלוני עלי",