בחד זימנא אמדינן ליה [בפעם אחת אנו אומדים אותו], ויתן פעמיים, או דלמא [שמא] כיון שבזה אחר זה נדר — תרי זימני אמדינן ליה [שתי פעמים אנו אומדים אותו]?

ואם תמצא לומר: כיון שבמקרה שבזה אחר זה נדר תרי זימני אמדינן ליה [שתי פעמים אנו אומדים אותו], אם אמר: "שני דמי עלי", ונמצא שהתחייב בשני דמיו בבת אחת, מהו? הכא [כאן] ודאי מכיוון שבבת אחת נדר, לכן גם בבת אחת אמדינן ליה [אומדים אנו אותו], וישלם פי שנים, או דלמא [שמא] כיון דקאמר [שאומר] "שני דמי עלי" — כשני נדרים זה אחר זה דמי [נחשב], וצריך לאומדו שתי פעמים?

אם תימצי לומר: כיון דקאמר [שאומר] "שני דמי עלי" כזה אחר זה דמי [נחשב], אם אמדוהו מאליו, עשרה אנשים, שלא לשם תשלום להקדש, מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: הא אמיד מאליו וקאי [הריהו כבר אמוד מאליו ועומד לפנינו], או דלמא בעינן [שמא צריכים אנו] כוונה לאומדנא [לאומדן לשם הקדש]?

ומציעים: פשוט מהא חדא [פתור מזו ששנינו שאלה אחת], דתנן [ששנינו במשנה] להלן: האומר "דמי עלי" ומת — לא יתנו יורשין, מפני שאין דמים (שווי) למתים, ואין אנו יודעים כמה היה שווה מתחילה כדי לשומו כשעת נדרו.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי אם אמדוהו מאליו הוי אומדנא [הרי זה אומדן], מדוע לא נחייב את היורשים? הא אמיד וקאי [הרי הוא אמוד ועומד], שהרי מי איכא גברא דלא שוי ארבעה זוזי [האם יש אדם שלא שווה ארבעה זוזים]? ומכאן שצריך כוונה לאומדן של הקדש, ולא די באומדן מאליו!

ודוחים: אין להוכיח מכאן, שהרי זה שאמדוהו מאליו הרי נחית לאומדנא [ירד לאומדן], שאמדוהו בפועל, אבל האומר "דמי עלי" ומת לפני שאמדוהו — לא נחית לאומדנא [לא ירד כלל לאומדן], ולכן אין ללמוד משם.

א משנה חומר בערכין מבנדרים (נדרי דמים), כיצד? האומר: "ערכי עלי" ומת — יתנו היורשים, אבל אם אמר: "דמי עלי" ומת — לא יתנו היורשים, מפני שאין דמים (שווי) למתים. ועוד בדיני ערכין.

האומר: "ערך ידי עלי", וכן האומר: "ערך רגלי עלי" — לא אמר כלום, שהרי יש ערך בתורה רק לאדם שלם. אבל האומר: "ערך ראשי עלי", וכן האומר: "ערך כבידי עלי" — הרי זה נותן ערך כולו. זה הכלל: הנודר ערך של דבר שהנשמה תלויה בו, שבלעדיו ימות האדם — נותן ערך כולו.

האומר: "חצי ערכי עלי" — נותן חצי ערכו, האומר: "ערך חציי עלי" — נותן ערך כולו, שהרי העריך דבר שהנשמה תלויה בו. האומר "חצי דמי עלי" — נותן חצי דמיו, האומר "דמי חציי עלי" — נותן דמי כולו. זה הכלל: הנודר דמיו של דבר שהנשמה תלויה בו — נותן דמי כולו.

האומר: "ערכו של פלוני עלי", אפילו מת הנודר ומת הנודר — יתנו היורשין. אבל האומר: "דמיו של פלוני עלי", ומת הנידר — יתנו היורשין, מת הנידר — לא יתנו היורשין, שאין דמים למתים.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: חומר בנדרים מבערכין, שהנדרים חלין על בהמה חיה ועוף, כגון שאמר: "דמי בהמה זו עלי", ואין נדונים בהם העניים בהשג יד, ליפטר במה שמשיגה ידו באותה שעה. מה שאין כן בערכין, שאין ערך קצוב בתורה אלא לאנשים, ונידונים בהשג יד.

חומר בערכין מבנדרים, כיצד? אמר: "ערכי עלי" ומת — יתנו יורשין, אבל אמר: "דמי עלי" ומת — לא יתנו יורשין, שאין דמים למתים.

שנינו בברייתא: אמר "ערכי עלי" ומת — יתנו יורשין. ושואלים: שמע מינה [האם תלמד מכאן] שמלוה (חוב) על פה גובה מן היורשין? שהרי לא נכתב שטר חוב להקדש על הערך! ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] הדין מסתם מילוה על פה, מפני שמלוה שכתובה בתורה היא, שכיון שאמר: "ערכי עלי" — כבר כתוב בתורה כמה עליו לתת, לפי גילו ומינו.

ושואלים, אם כך, האם שמע מינה [תלמד מכאן] שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא [נחשבת]? ודוחים באופן אחר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשעמד בדין, וחייבוהו לתת את ערכו קודם שמת, ופסק דין נחשב ככתוב בשטר, ולכן יתנו היורשים.

ואומרים: אם כן, דכוותה [כיוצא בה] גבי "דמי עלי", שמוזכר בהמשך, מדובר גם כן כשעמד בדין, אם כן, אמאי [מדוע] לא יתנו יורשין? ומשיבים: אם אמר "דמי עלי", גם אם עמד בדין וחייבוהו לשלם — עדיין הוא מחוסר אומדנא [אומדן], כמה עליו לשלם, אבל אמר: "ערכי עלי" ועמד בדין — לא מחוסר ולא כלום, שהרי ערכו כבר קצוב בתורה.

ג שנינו במשנה: מי שנדר "ערך ידי עלי" או "ערך רגלי עלי" — לא אמר כלום. אמר רב גידל אמר רב: ולמרות זאת נותן דמיה של היד או הרגל.

ומקשים: והא [והרי] "לא אמר כלום" קתני [הוא שונה]! ומשיבים: לא אמר כלום לדעת רבנן [חכמים], ונותן דמיה לדעת ר' מאיר, הסבור שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכוונתו היתה לתת דמים.

ושואלים: הא [הרי] כבר אמרה רב גידל חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב גידל אמר רב: האומר "ערך כלי זה עלי", למרות שאין ערך לכלי — נותן דמיו, לדעת ר' מאיר!

ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא שאדם יודע שאין ערך לכלי ולכן גמר בליבו ואמר לשם דמים, אבל הכא [כאן] יש להניח כי מיטעא קטעי [טועה הוא], דסבר [שהוא סבור] כי היכי דאיכא [כמו שיש] "ערך ראשי" ו"ערך כבידי", המחייבו, כפי ששנינו במשנה — איכא נמי [יש גם כן] ערך ידי וערך רגלי, ועל דעת כן נדר, ופטור. אבל דמי לא קאמר [אבל לתת דמים לא אמר בליבו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב גידל שגם כאן אין לחשוש לטעות, אלא כוונתו לתת דמים.

שנינו במשנה: "ערך ראשי" ו"ערך כבידי" — נותן ערך כולו. ואומרים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "בערכך נפשת" (ויקרא כז, ב) קאמר רחמנא [אמרה התורה], ולמדים משם שהמעריך דבר שהנפש תלויה בו נותן את כל הערך.

שנינו במשנה: זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. ואומרים: "זה הכלל" נאמר כאן כדי לאתויי [להביא] מי שהעריך את רגלו מן הארכובה (הברך) ולמעלה, שהואיל ואם נקטעה במקום זה אינו יכול לחיות, הרי זה דבר שהנשמה תלויה בו.

שנינו במשנה: אמר "חצי ערכי עלי" — נותן חצי ערכו. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: האומר "חצי ערכי עלי" — נותן חצי ערכו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: לוקה ונותן ערך שלם.

ותוהים: לוקה? אמאי [מדוע]? והרי לא חטא! אמר רב פפא: לוקה בכך שנותן ערך שלם, ומאי טעמא [מה טעם הדבר]? גזירה באומר "חצי ערכי עלי" אטו [משום] האומר שערך חציו עליו, שהיא לשון דומה, והרי ערך חציו הוי [הוא] דבר שהנשמה תלויה בו, וצריך לתת ערך כולו.

עוד שנינו במשנה: אמר "חצי דמי עלי" — נותן חצי דמיו, "דמי חציי עלי" — נותן דמי כולו, שנדר דמי דבר שהנשמה תלויה בו. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? והלא דין זה נלמד מן הכתוב "נפשות" האמור בנדרי ערכין, ולא בנדרי דמים!

ומשיבים: "איש כי יפליא נדר בערכך נפשת" (שם) כתיב [נאמר], ובכך הוקשו נדרי דמים לערכין לדין זה.

ועוד שנינו במשנה: זה הכלל, הנודר דמי דבר שהנשמה תלויה בו — נותן דמי כולו. ואומרים: לשון "זה הכלל" לאתויי [להביא] שהנודר דמי הרגל מן הארכובה ולמעלה, שיתן דמי כולו, כפי שהסברנו לענין ערכין.

ד תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: המעריך חצי ערך כלי, שאמר: "חצי ערך כלי זה עלי" — ר' מאיר אומר: נותן חצי דמיו של הכלי, וחכמים אומרים: לא אמר כלום. מסופר, רבא חלש [חלה], עול לגביה [נכנסו אצלו] לבקרו אביי ורבנן [וחכמים], ויתבי וקאמרי [והיו יושבים ואומרים]: בשלמא [נניח, מובן הדבר לשיטת] ר' מאיר, קסבר [שהוא סבור]: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכן לא שנא [לא שונה] דין המעריך כולו (כל הכלי), ולא שנא [ולא שונה] דין המעריך חציו, ובכל מקרה התכוון לתת את דמיו.

אלא רבנן מאי קסברי [חכמים מה הם סבורים]? אי [אם] סבורים הם שאדם מוציא דבריו לבטלה — אפילו אם נדר ערך כולו נמי [גם כן] יהיה פטור, ולאו דווקא במקרה שנחלקו בו, של המעריך חצי כלי, ואי [ואם] סבורים הם כר' מאיר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה — אפילו נדר ערך חציו נמי [גם כן] יתחייב לתת חצי דמיו!

אמר להו [להם] רבא ואביי: רבנן דהכא [חכמים של כאן, של ברייתא זו] כר' מאיר סברי לה [סבורים הם], וסברי לה [וסבורים הם] גם כשיטת ר' שמעון. ומפרטים: סברי לה [סבורים הם] כדעת ר' מאיר, שאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכן אם היה נודר ערך כל הכלי כוונתו היתה לדמיו, ויתן דמי כולו,

וסברי לה [ואולם סבורים הם] גם כר' שמעון, שאמר כי האומר: "הרי עלי מנחה מן השעורים" (ואין מתנדבים מנחה של שעורים) — פטור מלהביא מנחה של חיטים, מפני שלא התנדב כדרך המתנדבים; ואף לענייננו, כוליה אורחיה לאיתנדובי [כולו, כלי שלם, דרכו של אדם להתנדב], ולכן מתחייב בדמיו, פלגיה לאו אורחיה לאיתנדובי [חציו של כלי אין דרכו של אדם להתנדב], ולכן פטור לגמרי.

ה שנינו במשנה: האומר "ערכו של פלוני עלי", ומת הנודר והנידר — יתנו היורשין. ושואלים: מאי ניהו [מה הוא, באיזה מקרה מדובר] — שעמד בדין, כפי שהעמדנו את תחילת המשנה, שהאומר "ערכי עלי ומת" — יתנו היורשים, מפני שההעמדה בדין מטילה שעבוד על נכסיו.

ואולם אם כן, היינו הך [הרי הוא אותו דבר], ולמה הוצרך התנא לחזור על דבריו? ומשיבים: סיפא איצטריך ליה [סופה של ההלכה הזו הוצרך לו], ששנינו כי האומר: "דמיו של פלוני עליו (עלי)"ומת הנודר — יתנו היורשים.