סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

פירוש שטיינזלץ

לשון "שבזכר ושבנקבה" מיבעי ליה [צריך היה לומר], שהרי זו לשון התורה בענין ערכין, ואילו פרק "יוצא דופן" משתמש בלשון "בן" ו"בת".

אגב שהוזכרה ההבחנה בין זכר לנקבה בדיני ערכין, שואלים: ומאי שנא [ומה שונה] דין הנקבה דכי מיזקנא קיימא אתילתא [שכאשר היא מזדקנת עומדת על שליש מערכה הקודם], שעד גיל ששים ערכה שלושים שקלים ומעל גיל ששים ערכה עשרה שקלים, ומאי שנא [ומה שונה] זכר דלא קאי אתילתא [שאינו עומד על שליש מערכו הקודם], אלא על פחות מכך, שעד גיל ששים ערכו חמישים שקלים ומעל גיל ששים ערכו חמישה עשר שקלים? אמר חזקיה, אמרי אינשי [אומרים האנשים], פתגם ידוע הוא: סבא בביתא פאחא בביתא [זקן בבית שבר בבית], שאינו אלא למשא, סבתא בביתא סימא בביתא [סבתא בבית אוצר בבית], מפני שעוזרת במלאכות הבית.

א משנה האומר: "משקלי עלי"נותן משקלו להקדש, אם כסף כסף, ואם זהב זהב. מעשה באמה של ירמטיא שאמרה: "משקל בתי עלי", ועלתה לירושלים ושקלה, נתנה האם את משקלה בזהב.

האומר: "משקל ידי עלי", כיצד אומדים את משקל ידו? ר' יהודה אומר: ממלא חבית מים, ומכניסה את ידו לחבית עד מרפיקו, ו* כנגד נפח המים שיצאו שוקל חתיכות מבשר חמור ועצמות וגידים ונותן לתוכה של החבית עד שתתמלא, וכמשקל אותן חתיכות יתן להקדש. אמר ר' יוסי: וכי היאך אפשר לכוין שתהא כמות בשר החמור כנגד כמות הבשר שבידו, ועצמות החמור כנגד העצמות שבידו? אלא שמין (אומדים) את היד כמה היא ראויה לשקול.

ב גמרא ושואלים: מאי [מה פירוש] מה ששנינו במשנה: ונותן משקלו, אם כסף כסף אם זהב זהב? אמר רב יהודה: אם פירש שהוא נודר משקלו בכסף — נותן כסף, אם פירש זהב — נותן זהב. ותמהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ואומרים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שפירש ממה יתן, צריך לתת כסף או זהב, הא [אבל] אם לא פירשפטר נפשיה בכל דהו [פוטר את עצמו בכל שהוא], בכל דבר שדרך אנשים לשקול,

כדברי רחבה, שאמר רחבה: באתרא דתקלי כופרא [במקום ששוקלים המוכרים זפת], פטר נפשיה אפילו בכופרא [פוטר עצמו הנודר אפילו בזפת במשקלו]. ותמהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקום דאיכא דתקל ואיכא דכייל [שיש מוכר ששוקל אותו ויש שמודד בנפח], מהו דתימא [שתאמר]: כיון דכולהו לא תקלי [שלא כולם שוקלים], לא יפטור עצמו בנתינת זפת כמשקלו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכיון שיש שם מוכרים ששוקלים זפת — יוצא בכך ידי נדרו.

אמר רב פפא: באתרא דתקלי שמכי [במקום ששוקלים בצלים], פטר נפשיה אפילו בשמכי [פוטר עצמו הנודר אפילו בבצלים] במשקלו. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקום דבתר דשקלי שדו תרי תלתא [שלאחר ששוקלים זורקים לכלי הקונה שנים שלושה בצלים נוספים], מהו דתימא [שתאמר] בטיל [בטלה] תורת מכירה במשקל, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שעדיין נחשב הדבר למכירה במשקל.

ג שנינו במשנה: מעשה באמה של ירמטיא שאמרה "משקל בתי עלי", ועלתה לירושלים ושקלה, ונתנה משקלה זהב. ומתחילה אמרה המשנה (כפי שנתבאר לעיל) כי דווקא מי שפירש בנדרו זהב צריך לתת זהב, אבל מי שנדר בסתם — יוצא ידי חובתו בכל שהוא. ועל כך תמהים: וכי מביאה המשנה מעשה לסתור את דבריה הקודמים?!

ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: ואם אדם חשוב הוא, אף על גב דלא פריש [אף על פי שלא פירש] ממה יתן — לפי כבודו אמרינן [אנו אומרים] שצריך לתת, ומעשה באמה של ירמטיא שהיתה עשירה ביותר, שאמרה "משקל בתי עלי", ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב.

ד אמר רב יהודה: האומר "קומתי עלי"נותן שרביט (מוט) עבה שאינו נכפף, בגובה קומתו, אם אמר: "מלא קומתי עלי"נותן שרביט דק הנכפף, ודיו. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, כי בין שאמר: "קומתי עלי" ובין שאמר: "מלא קומתי עלי"נותן תמיד שרביט שאינו נכפף!

ומשיבים: הוא (רב יהודה) שאמר כשיטת ר' עקיבא דדייק לישנא יתירא [שמדייק בלשון יתירה], דתנן [ששנינו במשנה]: אדם שמוכר בית, אינו כולל במכירה לא את הבור שבתוכו ולא את הדות (כעין בור שדפנותיו בנויות מאבנים), אף על פי שכתב בשטר מכירת הבית שמוכר גם עומקה ורומה (עומק ורום). ואולם צריך המוכר ליקח (לקנות) לו דרך מן הקונה כדי להגיע אליהם, דברי ר' עקיבא.

וחכמים אומרים: אינו צריך, שלדעתם, כשם ששייר את הבור והדות לעצמו — כך שייר גם דרך אליהם. ומודה ר' עקיבא, בזמן שאמר לו במפורש שהוא מוכר לו את הבית חוץ מאלו, מהבור והדות — שאין צריך ליקח לו דרך. אלמא [מכאן] שר' עקיבא סבור כי כיון שלא צריך לומר דבר, ובכל זאת קאמר [הוא אומר]לטפויי מילתא קאתי [להוסיף דבר לטובתו הוא בא], שכוונתו להותיר לעצמו גם את הדרך. הכא נמי [כאן גם כן], לענין הנדר, כיון שדי שיאמר: "קומתי" ולא צריך לומר "מלוא קומתי", וקאמר [והוא אומר] זאת — לטפויי מילתא קאתי [להוסיף דבר לטובתו הוא בא], וכוונתו שיתן שרביט נכפף, ולא שרביט רגיל כקומתו.

בעקבות הלכה זו בענין "קומתי", איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אם אמר "עומדי עלי", מהו, מה התכוון לתת?

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר