בא כהן ממשמר חרים ונטל חלקו וחלק חביריו שש, וכן עשה כהן ממשמר פשחור, וכן עשה כהן ממשמר אימר. והתקינו נביאים שביניהם שאפילו משמר יהויריב, שהוא ראש (ראשון) בסדר המשמרות שהיו בזמן הבית הראשון, עולה לארץ — לא ידחה משמר ידעיה ממקומו, אלא ידעיה ישאר עיקר, ומשמר יהויריב טפל לו, משמש עמו, אבל אין המשמר קרוי על שמו. ואם כן לא ייתכן שחרב הבית השני בזמן משמרת יהויריב! אלא מכאן אתה למד שההשוואה של חורבן בית שני לראשון נאמרה אשארא [על שאר הדברים] שהוזכרו בברייתא, שהיה זה בתשעה באב ובמוצאי שבת, אבל לא על מה שנאמר שהיה זה במוצאי שביעית.

רב אשי אמר: חורבן הבית השני אירע אף הוא במוצאי שביעית. ואף שלפי מנין ארבע מאות ועשרים שנה עמד הבית עד השנה השישית לשמיטה, הנך שית שני [אותן שש שנים] משעה שנבנה הבית עד דסליק [שעלה] עזרא ומקדיש [וקידש את הארץ למנין שמיטות ויובלות] לא קא חשיב להו [לא מחשיב אותן] ר' יוסי בברייתא במנין השמיטות. ומניין שעזרא עלה לאחר שש שנים?

דכתיב [שנאמר]: "באדין בטלת עבידת בית אלהנא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס" (עזרא ד, כד) [באותה עת בטלה עבודת בית אלהינו שבירושלים והיתה בטלה עד שנת שנים למלכות דריוש מלך פרס], ונמצא שהשנה השניה לדריוש היא השנה הראשונה לבנין הבית. וכתיב [ונאמר]: "ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר דהיא שנת שית למלכות דריוש מלכא" [ונגמר הבית הזה עד היום השלישי לחודש אדר, שהיא השנה השישית למלכות דריוש המלך], כלומר, בשנה החמישית לבנין הבית.

ותנא [ושנה החכם בברייתא]: באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא וגלותו עמו, דכתיב [שנאמר]: "ויבא ירושלם בחדש החמישי היא השנה השביעית למלך" (עזרא ז, ח), לאחר שש שנים של בנין הבית, והחלו למנות שמיטות רק בתשרי שאחריו. ונמצא שמנו שמיטות רק בארבע מאות וארבע עשרה השנים האחרונות שעמד בית שני, ונמצאת שנתו האחרונה שנת שמיטה, וחורבנו במוצאי שביעית.

א גופא [דנים לגופה] של אותה ברייתא שהזכרנו: שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו, ואי אתה יכול לומר משנכנסו מיד מנו, שאם אתה אומר משנכנסו מנו, נמצא בית חרב בתחלת יובל, כלומר, בשנה שהיובל חל בה, ואי (ואין) אתה מוצא מה שאמר הנביא שהוא עומד בשנת היובל "בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר" (יחזקאל מ, א), אלא הוצא מהם שבע שכיבשו ושבע שחילקו, ואתה מוצא אותן ארבע עשרה שנים קודם שהתחילו למנות.

ושואלים: שבע שנים שכיבשו מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: דקאמר [שאמר] כלב בן יפונה ליהושע: "בן ארבעים שנה אנכי בשלח אתי משה עבד ה' מקדש ברנע לרגל את הארץ וגו' ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה" (יהושע יד, ז—י),

ואמר מר [החכם בברייתא]: בשנה ראשונה ליציאת מצרים עשה משה משכן, ובשנה שניה הוקם המשכן ושלח מרגלים, וכך כי עבור [כאשר עברו] את הירדן בכניסתם לארץ, שלושים ושמונה שנה לאחר שחזרו המרגלים, כלב בר כמה הוי [בן כמה היה] — בר תמנן נכי תרתין [בן שמונים פחות שתים], ואילו כי קא מפליג נחלות קאמר [כאשר מחלק יהושע את הנחלות לאחר הכיבוש אומר] לו כלב: "בן חמש ושמונים שנה אנכי" (שם), אישתכח [נמצא] ששבע שנים כיבשו.

ושואלים: ושבע שחילקו מנלן [מנין לנו]? איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מכיון ששבע שנים כיבשו יש לומר כי שבע שנים חילקו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: צריך אתה לומר כן מדלא משכחת להו [ממה שאין אתה מוצא אותם] את "ארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר" (יחזקאל מ, א) בשנת היובל (ראה לעיל יב,א), אלא אם כן אתה מפרש ששבע שנים נוספות חילקו את הארץ, ורק לאחר ארבע עשרה שנה החלו למנות יובלות.

ב משנה אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין, הבדוקים ממום, בלשכת הטלאים שבמקדש, כדי (שיש בהם די) לקרבנות הציבור של שבת ולשני ימים טובים של ראש השנה הסמוכים לו, ומוסיפין טלאים בדוקים בלשכה עד עולם (ללא הגבלה). אין פוחתין במקדש משתי חצוצרות ומתשעה כנורות לצורך שירת הלויים, ומוסיפין עליהם אם ירצו עד עולם, והצלצל (מצילתיים) היה לבד, ואין מוסיפים עליו.

ג גמרא שנינו כי ששה טלאים הם לצורך קרבנות הציבור של שבת ושני ימים טובים של ראש השנה. ותוהים: והרי הטלאים הנצרכים לתמידין ומוספין של שבת וראש השנה טובא הוו [רבים הם], וכיצד די בששה!

ומשיבים: תנא בעלמא קאי [התנא באופן כללי הוא מדבר], בכל השנה כולה, ואתמידין לחודיה קאי [ועל המנין הנצרך לתמידים של כל שלושה ימים בלבד הוא עומד], ומאי [ומה] ששנה "כדי לשבת ולימים טובים של ראש השנה" — סימנא בעלמא [סימן בלבד הוא] לזכור שמדובר במספר טלאים הנצרכים לשלושה ימים, ולא פחות. והכי קאמר [וכך הוא אומר] התנא: אין פוחתין מששה טלאים