א בענין נדרי גוים לבדק הבית נמצאת לכאורה סתירה, שכן תנא חדא [שנה בברייתא אחת]: גוי שהתנדב נדבה על מנת שתינתן לבדק הבית — מקבלים הימנו, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין מקבלין הימנו!

אמר ר' אילא אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה, שאין מקבלים מהם] — בתחילה, כלומר, בתחילת בנין הבית, כדי שלא לסמוך עליהם. הא [זה, שמקבלים מהם] — בסוף, כלומר, לאחר שכבר נבנה.

שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: בתחילה, אפילו נדבו מים ומלח לצורך בדק הבית — אין מקבלין מהם. בסוף, אם נדב דבר המסויים, מוגדר, שניכר שהוא מן הגוי — אין מקבלין ממנו, נדב דבר שאינו מסויים — מקבלין ממנו. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] דבר המסויים? אמר רב יוסף: כגון אמה כליא עורב, מתקן שבנו על גג ההיכל כדי לגרש את העורבים.

מתיב [מקשה] רב יוסף על מה שנאמר שאין מקבלים מהם דבר בתחילה, ממה שביקש נחמיה ממלך פרס: "ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה אשר לבית" (נחמיה ב, ח)! אמר ליה [לו] אביי: שאני מלכותא, דלא הדרא ביה [שונה המלכות, שאינה חוזרת בה], כפי שאמר שמואל: אי אמר מלכותא "עקרנא טורי", עקר טורי ולא הדר ביה [אם אומרת המלכות אעקור הרים, עוקרת הרים ולא חוזרת בה].

ב אמר רב יהודה אמר רב: גוי שהפריש תרומה מכריו (מערימת התבואה שלו), בודקין אותו למה בדיוק התכוון, אי בדעת ישראל הפרישה, שינהגו בה כתרומה של ישראל — תינתן לכהן, ואם לאו — טעונה גניזה, חיישינן [חוששים אנו] שמא בלבו לשמים ולא לתיתה לכהן, ומספק לא ניתן לעשות עמה דבר.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו ברייתא: גוי שהתנדב קורה, והביאה לבית הכנסת, ושם ה' כתוב עליה — בודקין אותו למה היתה כוונתו, אם אמר: בדעת ישראל הפרשתיה, כשם שישראל תורם — יגוד, יחתוך את השם הקדוש ויגנזנו, וישתמש במותר לבית הכנסת; ואם לאו, שלא עשה בדעת ישראל — טעונה הקורה כולה גניזה, חיישינן [חוששים אנו] שמא בלבו לשמים, להקדיש את הקורה למקדש, ולא ניתן להשתמש בה.

ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] מפני ששם כתוב עליה הוא דבעיא [שצריכה] גניזה, הא [אבל] אם אין שם כתוב עליה — לא בעיא [צריכה] גניזה, ומדוע אמר רב יהודה שתרומה שהפריש הגוי טעונה גניזה?

ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שאין שם כתוב עליה נמי בעיא [גם כן צריכה] הקורה גניזה, מחשש שליבו לשמים, והא קא משמע לן [ודין זה הוא משמיע לנו], שבמקרה שכוונתו להקדישה לבית הכנסת, אף על גב [אף על פי] ששם כתוב עליה לא נאסרה כולה, אלא יגוד (יחתכנו) וישתמש במותר. וטעם הדבר, מפני ששם הכתוב על דבר מקדש רק את מקומו, אבל שלא במקומו של השם, לאו [אינו] קדוש.

והוא כפי דתנן [ששנינו]: היה כתוב שם השם על ידות הכלים ועל כרעי המטה — הרי זה יגוד את השם ויגנוז, וישתמש בשאר.

ג אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: האומר על מטבע "סלע זו לצדקה" — מותר לשנותה, כלומר, להשתמש בה, ולאחר זמן יביא אחרת. ומעירים: סבור מינה [סברו מכאן] מתחילה: לצורך עצמו — אין [כן], מותר לשנותה, מפני שכך חשב מתחילה, אבל להלוותה לאיש אחר — לא. ואולם איתמר [נאמר] שכך אמר רב אמי אמר ר' יוחנן: בין לעצמו בין לאחר — מותר לשנותה.

אמר ר' זעירא: לא שנו שמותר לשנותה, אלא כשאמר: "הרי עלי סלע לצדקה", אבל אם אמר: "הרי סלע זו לצדקה" — בעינא בעי למיתבה [את המטבע בעינה צריך לתת], ואינו יכול לשנותה באחרת.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], איפכא מיסתברא [ההיפך הוא המסתבר]: דווקא אם אמר "סלע זו לצדקה", יש להתיר לו שיהיה משתמש בה, כי היכי דליחייב באחריותה [כדי שיתחייב מאותה שעה באחריותה], שאם תאבד ייתן אחרת, אבל אם אמר: "הרי עלי סלע לצדקה", שהוא ממילא חייב באחריותה — לא ישתמש בה! אלא מכיוון שיש סברה לכל צד, לא שנא [לא שונה הדין], ובכל אופן מותר להשתמש בה.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: נדר צדקה ואין הקדש צדקה. ויש לתמוה: מאי קאמר [מה הוא אומר]? והרי לא נדר ולא הקדש הינם צדקה לעניים!

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך הוא אומר]: צדקה הרי היא באיסור "בל תאחר" ("לא תאחר לשלמו", דברים כג, כב) כנדר שאדם נודר להקדש, ואולם אינה כהקדש, שאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה [להשתמש בו], ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה [מותר להשתמש בה], והברייתא אינה מחלקת בין האומר "הרי עלי" או "הרי זו", וכשיטת רבא.

אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא [אמרתי שמועה זו] של רב נחמן, בענין האומר "סלע זו לצדקה", והדיון שעליה, קמיה [לפני] רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: אתון הכי מתניתו לה [אתם כך אתם שונים אותה], שרב נחמן אמר רק שמותר לשנותה, וחכמים דנו בדבר, והגיעו למסקנה שמדובר בכל האופנים, ואילו אנן הכי מתנינן לה [אנו כך אנו שונים אותה], כולה בשם רב נחמן, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: האומר "סלע זו לצדקה" — מותר לשנותה, בין לעצמו בין לאחר, בין אמר: "עלי" בין אמר: "הרי זו".

ד ועוד בענינים אלו, תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר "סלע זו לצדקה", עד שלא באתה (באה) ליד גבאי הצדקה — מותר לשנותה, להשתמש בה כדי לתת אחרת תמורתה, משבאתה ליד גבאי — אסור לשנותה.