וגואלין לעולם שדה שמכרו, ואפילו מיד, שלא כישראלים, אימא [אמור] שבמצות תקיעת שופר ביובל ובראש השנה נמי לא ליחייבו [גם כן לא יתחייבו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דליתנהו [גם אם אמנם אינם שייכים] בהשמטת קרקע של יובל, בהשמטת כספים ובשילוח עבדים עבריים מיהא איתנהו [על כל פנים ישנם] ביובל, ולכן חייבים הם בתקיעה ביובל ובראש השנה.

א שנינו בברייתא: הכל חייבים במקרא מגילה, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] אלא להשמיע שחייבים ליבטיל [לבטל] את עבודתם כדי לשומעה, וכמו שאמר רב יהודה אמר שמואל, שאמר רב יהודה אמר שמואל: כהנים כשהם בעבודתם במקדש, וכן לוים העומדים בדוכנן במקדש כדי לשיר, וכן ישראל העומדים במעמדן על קרבנות הציבור, מבטלין עבודתם במקדש, ובאין לשמוע מקרא מגילה.

שנינו בברייתא: הכל חייבין בזימון להצטרף יחד לברכת המזון, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], הדבר! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא לשעה דקאכלי [שאוכלים] הכהנים בשר קדשים, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: "ואכלו אותם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג) אמר רחמנא [אמרה התורה], שאכילת הכהנים מבשר הקרבן יש בה כפרה לבעלים, והא [ואכילה זו] אכילת חובה לשם כפרה היא, ואין זה נחשב כסעודה משותפת המחייבת בזימון, על כן

קא משמע לן [משמיע לנו] כי "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח, י) אמר רחמנא [אמרה התורה], החיוב בברכה תלוי בשביעה, והא איתנהו [והרי ישנם בשביעה], ולכן חייבים בזימון.

שנינו בבריתא: הכל מצטרפין יחד לזימון, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], הדבר! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא למקרה דקאכלי [שאוכלים] כהנים תרומה או קדשים, ואילו הזר שעימם קאכיל [אוכל] חולין;

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואי בעי [ואם רוצה] הזר למיכל בהדי [לאכול יחד עם] הכהן מהתרומה לא מצי אכיל [אינו יכול לאכול], שהיא אסורה עליו — אימא לא ליצטרף [אמור שלא יצטרף עמם לזימון], לכן קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, כהן בהדי זר מצי אכיל [גם אם אמנם זר ביחד עם הכהן אינו יכול לאכול מהתרומה, כהן ביחד עם הזר יכול לאכול מהחולין], ולכן הם מצטרפים לזימון.

ב שנינו במשנתנו: הכל מעריכין, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], שכל אלו מעריכים! אמר רבא: לא נצרכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא לשיטת בן בוכרי, הסבור שהכהנים פטורים מלתת מחצית השקל, ולפי זה היה מקום לומר שאינם בכלל ערכין, כאשר יבואר להלן. ומהי שיטתו? דתנן [ששנינו במשנה]: אמר ר' יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה בשם חכמים: כל כהן ששוקל, כלומר, שנותן מחצית השקל לצורך קרבנות הציבור — אינו חוטא, למרות שאינו חייב לתת.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כן, אלא כל כהן שאינו שוקל — חוטא, שאף הכהנים חייבים במחצית השקל, אלא שהכהנים, שנהגו שלא לתרום, דורשין מקרא זה לטובת עצמן: הלא נאמר בתורה "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז), שמנחת כהן, שלא כמנחה רגילה, אינה נאכלת אלא קריבה כולה.

ואם כן, הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים, שהן מנחות הציבור, גם שלנו הם, אם ניתן מחצית השקל, היאך הם נאכלין על ידינו? הלא מנחת כהן הם! ולגופם של דברים מבררים: ולבן

בוכרי נמי [גם כן] קשה, כיון שלכתחילה לא מיחייבי לאיתויי [אין הכהנים מחוייבים להביא] מחצית השקל, כי מייתי נמי [כאשר הכהן מביא גם כן] — חוטא הוא, דקא מעייל [שהרי הוא מכניס] חולין לעזרה! ומשיבים: מדובר דמייתי להו [שמביא אותם] ומסר [ומוסר] אותם מנדבת ליבו לצבור.

וחוזרים לעיקר הדברים: ומפני שלדעת בן בוכרי, הכהנים פטורים מן השקלים, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש" (ויקרא כז, כה), יש ללמוד משם כי כל דאיתיה [שישנו] מצות שקלים — איתיה [ישנו] מצות ערכין, והני [ואותם] כהנים, הואיל וליתנהו [ואינם] בשקלים — ליתנהו [אינם] בערכין, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שאפילו לשיטת בן בוכרי שייכים הכהנים בערכין.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: וכיצד ניתן היה לפטור את הכהנים על פי כתוב זה? והלא האי [כתוב זה] "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש", ללמד לכל ערכין שאתה מעריך שלא יהו פחותין מסלע הוא דאתא [שבא]. כלומר, שאם המעריך עני ונותן לפי השגת ידו אינו יוצא ידי חובתו בפחות משקל (סלע)!

אלא אמר אביי: מטעם זה איצטריך [הוצרך] התנא להשמיענו שכהנים מעריכים, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] ביחס לפדיון הבן: "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים" (במדבר יח, טז), היה מקום לומר כי כל דאיתיה [שישנו] בחיוב פדיון הבן — איתיה [ישנו] בערכין, והני [ואותם] כהנים, הואיל וליתנהו [ואינם] בפדיון הבן — ליתנהו [אינם] בערכין, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא, שגם הם בכלל ערכין.

אמר ליה [לו] רבא: אלא מעתה, לשיטתך, שהיה מקום ללמוד כן מן המלה "בערכך" האמורה בפדיון הבן, גבי [אצל] איל אשם, שצריך להביא מי שגזל את חבירו ונשבע על כך לשקר, דכתיב [שנאמר] בו: "ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך" (ויקרא ה, כה) — הכי נמי [כך גם כן נאמר] דכל דאיתיה [שכל שישנו] בערכין איתיה [ישנו] באיל האשם, ולכן טומטום ואנדרוגינוס דליתנהו [שאינם] בערכין, כמבואר במשנתנו שאינם נערכים — ליתנהו [אינם] חייבים באיל האשם? והרי אין חולק על כך שגם הם חייבים באיל אשם!

אלא אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי: איצטריך [הוצרך] להשמיענו שגם כהנים מעריכים, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] בענין ערכין: "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן" (ויקרא כז, ח), יש לדייק משם שמעמידים את העני לפני כהן — ולא מעמידים כהן לפני כהן, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שגם כהנים חייבים בערכין.

ג ושבים למה שדייקנו בתחילת פרק זה, ש"הכל נערכין" שנאמר במשנתנו בא לאתויי [להביא] מנוול ומוכה שחין, שמעריכים אותם לפי הערך הקצוב בתורה לפי גילם ומינם, למרות שאינם שווים מאומה בשוק. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]?

ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' " (ויקרא כז, ב) — להביא ערך סתום, כלומר, שלא פירש ערכו של מי, אלא אמר סתם: "הרי עלי ערך". דבר אחר: "בערכך" — ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים, ואם אמר "ערך ידי עלי" — אינו נותן כלום.

יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו, כגון שאמר: "ערך כבדי עלי"? תלמוד לומר: "נפשת", ואם העריך איבר שהנפש תלויה בו — חייב בכל הערך. ועוד דורשים: "נפשת" — ולא המת, ואם העריך את המת — פטור.

ועדיין יש לשאול: שמא אוציא רק את המת, ולא אוציא גם את הגוסס העומד למות, שהרי הוא עדיין בכלל "נפשות"? תלמוד לומר: "והעמיד... והעריך" ("והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן", שם פסוק ח) ומשם יש ללמוד כי כל שישנו בהעמדה, שניתן להעמידו — ישנו בהערכה, וכל שאינו בהעמדה, כגון גוסס שאינו מסוגל לעמוד — אינו בהערכה, ולפיכך גם המעריך את הגוסס פטור.

דבר אחר: "נפשת" מדוע נאמר בלשון רבים? שאם היה נאמר "נפש" אין לי ללמוד אלא על אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין שמביא ערך של כל אחד ואחד? תלמוד לומר: "נפשת", בלשון רבים. דבר אחר: מדוע נאמר "נפשת" בלשון רבים?