והא דתאני [וזה ששנה]: יקריבו שניהם כקרבן שלמים — שיטת ר' שמעון היא, שאמר: מביאין קדשים לבית הפסול, כלומר, מותר להקריב קדשים, למרות שיש חשש שמא לא יספיקו לאוכלם וייפסלו.

והא דתני [וזה ששנה] ימותו שניהם — שיטת ר' יהודה היא, שאמר: טעות מעשר, כגון אחד עשר שקראו "עשירי" — תמורה הויא [היא], וקסבר [סבור] ר' יהודה: תמורת מעשר מתה דינה למיתה, ומספק איזהו האחד עשר — ימותו שניהם.

ותוהים: וקסבר [וכי סבור] ר' יהודה תמורת מעשר מתה? והתנן [והרי שנינו במשנתנו], אמרו משום (בשם) ר' מאיר (כתשובה לדברי ר' יהודה): אילו האחד עשר שקראו "עשירי" היה תמורה של מעשר — לא היה קרב, מכלל הדברים אתה למד שר' יהודה סבר [סבור] שקרב, למרות שלדעתו הוא תמורת מעשר!

וכי תימא [ואם תאמר]: ר' מאיר למאי דסבירא ליה קאמר [לפי מה שהוא עצמו סבור הוא אומר], לשיטתו, שאין האחד עשר נחשב תמורת מעשר, מפני שאם כן — לא היה קרב. אבל אין ללמוד מכאן על דעת ר' יהודה, ולדעתו דינו ככל תמורת מעשר שמתה — והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אין בין קדושת אחד עשר שקראו "עשירי" לקדושת קרבן שלמים רגיל, אלא שזה (קרבן שלמים) עושה קדושה ליקרב, שהוא עושה תמורה ותמורתו קריבה, וזה האחד עשר אין עושה קדושה ליקרב, אלו דברי ר' יהודה. ונדייק מכאן: לעשות קדוש ליקרב הוא דלא עביד [שאין הוא עושה] האחד עשר, הא איהו גופיה קריב [אבל הוא עצמו קרב]!

ועוד ראיה שכך דעתו של ר' יהודה, דתניא [ששנויה ברייתא] בסיפרא, מדרש ההלכה על ספר ויקרא: "ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר" (ויקרא ג, א) — הרי זה בא לרבות אחד עשר שקראו "עשירי", שיהיה אף הוא מוקרב לשלמים.

יכול שאני מרבה אף את התשיעי, שקראו "עשירי", שיקרב לשלמים? אמרת (אומר אתה): וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש? כלומר, האם לפני שהוא עצמו התקדש יכול הוא לקדש אחרים כתמורתו, או דוקא לאחר שהוא עצמו התקדש? הוי אומר — לאחריו מקדש, ולכן דוקא האחד עשר שנתקדש לאחר שכבר יצא העשירי ונתקדש — קרב שלמים מכח העשירי. אבל התשיעי, שנתקדש לפניו — אינו קרב שלמים.

שיטת סתם סיפרא מני [שיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא, וקתני [והרי הוא שונה] שם: "מן הבקר" — לרבות אחד עשר לשלמים, ואינו סבור שהוא הולך למיתה. ואם כן, הברייתא ששנינו בה שעשירי ואחד עשר שנתערבו ימותו — לא ניתן להעמידה לשיטתו!

אלא תרגמה [פירש אותה], את הברייתא, ר' שמעון בר' אבא קמיה [לפני] ר' יוחנן: במעשר בזמן הזה, שחרב המקדש, עסקינן [עוסקים אנו], ולדעת התנא ילכו למיתה משום חשש תקלה, שמא יגזוז אותם או יעבוד בהם, או שמא יאכלם בלא מום.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מאי איריא [מה שייך], מדוע מדובר דוקא במקרה של תרי [שנים] שיצאו והתערבו? אפילו חד נמי [באחד גם כן] שייך דין זה, בכל מעשר בהמה! ומשיבים: בלשון "לא מיבעיא" קאמר ["לא נצרכה" הוא אומר], לא מיבעיא חד דלית ליה פסידא [לא נצרכה לומר באחד, שאין לו הפסד גדול] אם ימות, אמרו חכמים שילך למיתה. אבל תרי [שנים], כיון דנפישי פסידא [שמרובה ההפסד], הייתי אומר: לישהינהו [שישהה אותם] עד דניפול בהו מומא [שיפול בהם מום] וליכלינהו [ושיאכל אותם], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין עושים כן.

א שנינו במשנה שהקורא לתשיעי "עשירי" — הריהו קדוש ליאכל רק לאחר שיפול בו מום, והקורא לאחד עשר "עשירי" — קדוש וקרב כקרבן שלמים. ובענין זה איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים: האומר לשלוחו "צא ועשר עלי את בהמותי" — רב פפי משמיה [משמו] של רבא אמר: אם קרא השליח לתשיעי "עשירי", ובכך גרם לו להיאסר בשחיטה עד שיפול בו מום — בכל זאת הריהו קדוש, מפני שאין הבעלים מקפידים על טעות זו, שאינה גורמת לו הפסד. ואולם אם קרא לאחד עשר "עשירי" — אינו קדוש בקדושת אחד עשר, ליקרב שלמים, מפני שהבעלים אינו מוכן שיחסר ממונו, שהרי צריך ליתן חזה ושוק לכהן, ולא עשאו שליח לכך. ורב פפא אמר: אפילו קרא לתשיעי "עשירי" — אינו קדוש כלל, שהבעלים אמר ליה [אומר לו] לשליח: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי [לתקן שלחתי אותך ולא לקלקל], והרי צריך אני להמתין מלשוחטו, ואסור לי לגוזזו ולעבוד בו, ולענין זה לא היית שלוחי.

ושואלים: ומאי שנא מהא דתנן [ובמה שונה דבר זה מזו ששנינו] במשנה: האומר לשלוחו "צא ותרום תבואה מתרומתי", ולא פירש לו כמה יתרום — תורם כדעת בעל הבית,

אם אינו יודע דעתו של בעל הבית — תורם בעין בינונית, שהיא אחד מחמשים מן התבואה, אם פיחת עשרה או הוסיף עשרה, שתרם אחד מארבעים או אחד משישים — בכל זאת תרומתו תרומה? והרי יכול בעל הבית לומר לו ששלחו לתקן ולא לקלקל!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: התם [שם] כיון דאיכא דתרים [שיש מי שתורם] בעין יפה, ואיכא דתרים [ויש שתורם] בעין רעה, אמר [אומר] לו השליח: להכי אמדתיך [לכך אמדתי אותך], שאתה בעל עין יפה או עין רעה. אבל הכא טעותא [כאן טעות] היא, ובמקרה זה אמר [אומר] בעל הבית לשליח: לא איבעי לך למיטעי [לא היה לך לטעות] ולקלקל בענין זה.