לא יאמר: אברור עשרה ואטול מהן אחד, ובכך אצא ידי חובת המעשר בגורן זה, והשאר יהיו פטורים מלהתעשר. אלא כונסן כולם לדיר, ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד, והשאר, שנותרו בדיר — מצטרפין להתעשר בגורן אחר. ומקשים: כיצד אמר רבא שהשאר חייבים ומצטרפים לגורן אחר?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: היו לו תשעה עשר טלאים, לא יאמר: אברור עשרה ואטול מהן אחד, והשאר פטורין. אלא כונסן לדיר, ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד, והשאר פטורין לגמרי!

תרגמה [תרגם, הסביר אותה] רב הונא בר סחורה קמיה [לפני] רבא בריגלא [בזמן דרשת הרגל]: בדיר שיש לו שני פתחים עסקינן [עוסקים אנו], ויצאו תשעה בפתח זה ותשעה בפתח זה, שהרי האיך חד [אותו אחד] שנותר חזי להכא ולהכא [ראוי היה כעשירי לכאן ולכאן], כלומר, להשלים פתח זה או פתח זה לעשרה. וכך נפטרו התשעה שיצאו בכל אחד מן הפתחים, שהרי נפטרו במנין הראוי לעשרה.

ושואלים: ולישני ליה [ושיתרץ לו] באופן אחר: כגון שמנה תשעה, ונפטרו במנין הראוי לעשרה, וכי מטא עשרה [וכאשר הגיע העשירי] לא קרא לו "עשירי", אלא קרי "חד" מרישא [קרא לו "אחד" מההתחלה], ולאחד עשר קרא "שנים", והמשיך למנותם, וקידש את האחרון לעשירי! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רבא: עשירי מאליו קדוש, למרות שקרא לו בשם אחר. ונמצא שהתשעה האחרונים לא נפטרו, שהרי לא היה בהם מנין הראוי.

ועוד שואלים: ולישני ליה [ושיתרץ לו] שמדובר בגורן שיש בה רק פתח אחד, ומנאן [ומנה אותם] זוגות זוגות, והטלה התשעה עשר הריהו מעשר ופוטר כולם! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רבא: עשירי למנין בהמות הוא קדוש, ולפיכך אחד מן הטלאים שיצאו בזוג החמישי הריהו מעשר, וכך התשעה שנותרו לא נפטרו מן המעשר.

בעקבות דברים אלו אמר רב נחמן בר יצחק: זכאי אימיה [זכאית אימו] של רב הונא בר סחורה, שילדה בן כמותו, דשני ליה שמעתא בריגלא כשמעתיה [שתירץ לו לרבא שמועה בדרשת הרגל כשמועתו] לפי דרכו של רבא עצמו, שאמר שמנין הראוי פוטר, ושעשירי קדוש מאליו.

א משנה היה מעביר את צאנו בפתח כדי לעשרם, ויצאו שנים כאחת — מונה אותם שנים שנים, כאילו יצאו בזה אחר זה. ואם טעה ומנאן אחד, והמשיך במניינו — נמצא שתשיעי ועשירי שלפי מניינו מקולקלין. שקרא לעשירי "תשיעי", ולאחד עשר קרא "עשירי".

טעה וקרא לתשיעי "עשירי" ולעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי" — שלשתן מקודשין במידה מסויימת, אך לכל אחד מהם דין שונה: התשיעי אינו קרב ונאכל לבעליו במומו (לאחר שנופל בו מום), והעשירי — מעשר ממש, שקרב במקדש, ונאכל על ידי הבעלים. והאחד עשר יש בו קדושה שהוא קרב שלמים, שצריך לתת מהם חזה ושוק לכהנים. ועושה תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורתו — הרי היא מתקדשת, ומקריב אותה כקרבן שלמים, אלו דברי ר' מאיר.

אמר ר' יהודה: והלוא אחד עשר זה שקראו "עשירי" הריהו תמורת מעשר. וכי יש תמורה עושה תמורה? והלא אין מי שחולק על כך שאין תמורה עושה תמורה! אמרו משום (בשם) ר' מאיר: האחד עשר אינו נחשב תמורת מעשר, לפי שאילו היה תמורה — לא היה קרב בעצמו, שאין תמורת מעשר קרבה. קרא לתשיעי "עשירי", וגם לעשירי קרא "עשירי", וגם לאחד עשר קרא "עשירי" — אין אחד עשר מקודש. זה הכלל: כל שלא נעקר שם עשירי ממנו, מן העשירי — אין אחד עשר מקודש.

ב גמרא אמר ר' יוחנן: מנאן את הבהמות זוגות זוגות, לזוג הראשון קרא "אחד", לזוג השני קרא "שנים" וכו', או שמנאם קינטרן קינטרן (מאות מאות) — עשירי למנינו הוא קדוש.

ושואלים: "למנינו" מאי [מהו], כלומר, לאיזה מנין? רב מארי אמר: העשירי למנין שלו הוא קדוש, כלומר, כל אלו שקרא להם "עשירי" — כגון הזוג העשירי (הטלה התשעה עשר והטלה העשרים), או המאה העשירית. רב כהנא אמר: העשירי למנין בהמות הוא קדוש, ודוקא בהמה שיצאה עשירית הריהי קדושה.

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה]: יצאו שנים כאחת — מונה אותן שנים שנים. מנאן אחד, והמשיך למנות לפי טעותו — תשיעי ועשירי מקולקלין, שקרא לעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי", ודינם כפי שנתבאר במשנה, שהעשירי מעשר, והאחד עשר — שלמים.

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר]: למנין שלו הוא קדוש, משום הכי הוו [משום כך נעשו] תשיעי ועשירי מקולקלין — שהרי יש חשיבות לדרך קריאתו, ולעשירי קא קרי ליה [הוא קורא לו] "תשיעי", ולאחד עשר הוא קורא "עשירי". אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: למנין בהמות הוא קדוש, ואין חשיבות למה שמנה בפיו, מדוע הם מקולקלים? הרי לתשיעי נחשב כאילו "תשיעי" קא קרי ליה [קורא לו], ולעשירי נחשב כאילו "עשירי" קא קרי ליה [קורא הוא לו]!

ומשיבים לשיטת רב כהנא, אמר לך [יכול לומר לך] ר' יוחנן: כי אמינא אנא [כאשר אומר אני] שהולכים לפי מנין הבהמות, הרי זה היכי דאיכוין לאפוקי [במקום שהוא עצמו התכוון להוציא] אותם זוגות זוגות, ולא טעה, שאז בטל דיבורו, והם מתקדשים לפי סדר יציאתם. אבל היכא דנפק ממילא [במקום שהם יוצאים מעצמם], אך טעה במניינו — לא, שכן יש ריבוי מיוחד בתורה, שהם מתקדשים גם לפי טעותו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: אם יצאו ומנאן למפרע: עשרה, תשעה, שמונה וכו' — עשירי שבמנין, שקרא לו "אחד" הוא קדוש. ואומרים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] למנין בהמות הוא קדוש — שפיר [יפה], שהרי זה הטלה העשירי. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שגם למנין שלו הוא קדוש, ויש חשיבות לדרך שקרא להם בפיו, הלא לעשירי הזה "חד" קרי ליה ["אחד" הוא קורא לו]!

אמר רבא: הואיל ואיתיה במנינא פרסאה [וישנו הדבר במנין של הפרסים], דקרו לעשרה "חד" [שהם קוראים לעשירי בשפתם "אחד"], ונמצא שבאופן זה אין סתירה בין מנין הבהמות למנין שלו.