כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים, מפני שאדם שוהה מלמכור את בהמותיו ומלשוחטן עד שיעשרן בזמנים אלו שקבעו חכמים.

ואף על גב דתנן [ואף על פי ששנינו] במשנתנו: עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט, ניחא ליה [נוח לו לאדם] דליתעביד מצוה בממוניה והדר לזבון וליכול [שתיעשה מצוה בממונו, לעשר את בהמותיו, ואחר כך ימכור ויאכל].

ושואלים: ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] התנא "גורן" לזמן שתיקנו חכמים למעשר בהמה? ומשיבים: מפני דטבלה [שהיא עושה טבל] כגורן, שמזמן זה אסור למכור ולשחוט הבהמות החדשות, כפי שאיסוף הדגן בגורן עושה אותו טבל, האסור באכילה עד שיתעשר.

ועוד שואלים: וכמה הוא פרס שלפני הרגל, שאז הוא זמן מעשר בהמה לדעת ר' עקיבא? פירש ר' יוסי בר' יהודה: אין פרס פחות מחמשה עשר יום.

ושואלים: מאי משמע [כיצד נשמע, נלמד הדבר] מ"פרס"? אמר ר' אבהו: "פרוס" משמעו פלגא [חצי]. ושואלים: פלגא דמאי [חצי של מה] הוא חמישה עשר יום? ומשיבים: פלגא [חצי] של הזמן שבו דורשים בהלכות פסח, כי הא דתניא [כמו זו ששנינו בברייתא]: שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות (שבועות) מקדימים לדרוש קודם הפסח, ולא שלושים יום.

א שנינו במשנה, בן עזאי אומר: הגרנות למעשר בהמה הם בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באב. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה חלוקים] ר' עקיבא שאמר: בפרס הפסח, כלומר, חמישה עשר יום קודם לפסח, ובן עזאי שאמר: בעשרים ותשעה באדר? ומשיבים, ר' עקיבא סבר [סבור]: אדר הסמוך לניסן זימנין [פעמים] הוא חודש מלא, בן שלושים יום, וזימנין [ופעמים] הוא חודש חסר, בן עשרים ותשעה יום, וכך זימנין [פעמים] דמיקלע [שמזדמן] פרס הפסח ביום שלשים באדר, וזימנין [ופעמים] דמיקלע [שמזדמן] בעשרים ותשעה באדר, ומשום הכי לא קביע ליה [ומשום כך לא קבוע לו] זמן, תאריך בחודש. ובן עזאי סבר [סבור]: אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, הילכך קביע ליה [על כן קבוע לו] זמן בעשרים ותשעה באדר.

מה שאמר בן עזאי שהגורן השני הוא באחד בסיון, ולא חמישה עשר יום קודם עצרת, טעם הדבר הוא: איידי דלא נפישי [מכיון שאין מרובות] הבהמות שנולדות מאז הגורן הקודם, אי אמרת ליקדים ליעשר [אם אומר אתה שיקדים ויעשר], בחמישה עשר יום קודם העצרת, עד דמטי רגל שלמי להו [עד שיגיע הרגל יימכרו ויכלו להם] ולא ייוותרו בהמות לעולי הרגל בעצרת.

ומה שאמר בן עזאי שהגורן השלישי הוא בעשרים ותשעה באב וכו', ולא בחמישה עשר יום קודם חג הסוכות, הרי זה מפני שבן עזאי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: האלולין מתעשרין בפני עצמן, מספק האם ראש השנה למעשר בהמה הוא באחד באלול או באחד בתשרי, ולכן קבע את זמן הגורן לפני חודש אלול, כדי שלא יעשרו משל אב על של אלול ולהיפך, שהרי אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה זו.

ושואלים: וליעשרינהו [ושיעשר אותם] ביום שלשים באב! ומשיבים: זימנין דמחסרין ליה [פעמים שמחסרים אותו] את חודש אב, ויום שלושים הוא למעשה אחד באלול, ובעינן למיעבד הכירא [וצריכים אנו לעשות היכר], כדי להבדיל בין חדש וישן, שידעו אנשים שאין מעשרים מן הנולדים באב על הנולדים באלול ולהיפך.

ב שנינו במשנה, ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: הגרנות למעשר בהמה הם באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול. ומסבירים: באחד בניסן — כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שאמר: שתי שבתות לפני הפסח דורשים בהלכותיו. וקבעו את הגורן הסמוך לפסח באותו זמן, כחלק מן ההכנות לפסח. באחד בסיון — כדאמרן [כמו שאמרנו], בטעמו של בן עזאי, שהסמיך גורן זה לעצרת, מפני שהבהמות שנולדו מאז הגורן הקודם אינן מרובות. בעשרים

ותשעה באלול — ר' אלעזר ור' שמעון לטעמייהו [לשיטתם], דאמרי [שהם אומרים]: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה, ואין מעשרים מהנולדים בתשרי על הנולדים לפני כן.

שנינו במשנתנו בהסבר טעמם: ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי? מפני שהוא יום טוב ואי אפשר לעשר ביום טוב. ומקשים: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו מטעם אחר, דבעינן למעבד הכירא [שצריכים אנו לעשות היכר] בין חדש וישן, בין בהמות של שנה זו לשל שנה אחרת, כדי שלא יטעו ויעשרו מזה על זה!

ומשיבים: חדא ועוד קאמר [טעם אחד ועוד טעם הוא אומר], חדא [טעם אחד] — דבעינן למיעבד הכירא [שצריכים לעשות היכר] בין חדש וישן. ועוד טעם — מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב, משום סקרתא [סיקרא, צבע אדום], שהיו צובעים בו את היוצא עשירי, כמבואר במשנה הבאה (להלן עמוד ב), וצביעה אסורה ביום טוב.

ג שנינו במשנתנו: ר' מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. בן עזאי אמר: האלולים, הנולדים בחודש אלול — מתעשרים בפני עצמן. ובהסבר דעה זו, תניא [שנויה ברייתא], אמר בן עזאי: הואיל והללו, ר' אלעזר ור' שמעון, אומרים כך, שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה, והאלולים שייכים לשנה הקודמת, והללו, ר' מאיר, אומרים כך, שאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, והאלולים שייכים לשנה החדשה, ואין בידינו להכריע כמי הלכה — האלולין מתעשרין לעצמן. ושואלים: ומדוע הוא אוחז בדרך זו?

וליחזי טעמיה דמאן מסתבר [ויראה טעמו של מי מסתבר], ויכריע כשיטתו! וכי תימא: לא מצי קאי אטעמייהו [ואם תאמר: לא היה יכול לעמוד על טעמם, דעתם] ולהכריע, ולכן נהג כך — לא ייתכן שמשום כך עשה, והתניא [והרי שנויה ברייתא], בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, מר' עקיבא!

אמר ר' יוחנן: מפי השמועה (המסורת) אמרוה, מפי חגי זכריה ומלאכי, שכל אחד טען שכך קיבל במסורת, ומפני שמחלוקתם היתה בשמועה — לא יכול היה להכריע מסברה.

ולגופם של דברי בן עזאי, תניא [שנויה ברייתא]: באיזה צד (כיצד) אמר בן עזאי האלולים מתעשרין לעצמן? נולדו לו חמשה טלאים באב וחמשה באלול — אין מצטרפין זה לזה, חמשה באלול וחמשה בתשרי — אין מצטרפין, חמשה בתשרי וחמשה באב שאחריו — מצטרפין.

ואומרים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], כי היכי דמפסקי [כמו שמפסיקות] השנים, כך מפסקי [מפסיקים] הגרנות, שקבעו חכמים במשנתנו למעשר בהמה, ואין מעשרים מהנולדים לפני הגורן על הנולדים אחריו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו], שהגורן אינו מפסיק.

כדתנן [כמו ששנינו במשנתנו]: חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה — אין מצטרפין, חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן — הרי אלו מצטרפין.

אמר רבא: לדברי בן עזאי, אם נולדו לו חמשה טלאים באב, וחמשה באלול, וחמשה בתשרי — כונסן כולם יחד לדיר להתעשר,