"יכיר" שנאמר לענין בכור לנחלה הוא ענין לחוד, והכרת פנים הוא ענין לחוד.

א איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בבעיה הבאה: היו לו בנים בגיותו ונתגייר — ר' יוחנן אומר: אין לו בכור לנחלה, כלומר, בנו הראשון הנולד בישראל אינו נחשב בכור, ליטול פי שנים בנכסי אביו. ור' שמעון בן לקיש אומר: יש לו בכור לנחלה. ומבארים את השיטות: ר' יוחנן אומר: אין לו בכור לנחלה — דהא הוה ליה [שהרי כבר היה לו] בן שהוא ראשית אונו, ובענין נחלה נאמר: "כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה" (דברים כא, יז). ור' שמעון בן לקיש אומר: יש לו בכור לנחלה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [נחשב], כאדם חדש, שזהו בנו הראשון.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם לשיטתם], שנחלקו בענין דומה, דאיתמר [שנאמר]: היו לו בנים בגיותו ונתגייר — ר' יוחנן אמר: קיים בבנים אלה מצות פריה ורביה, ור' שמעון בן לקיש אמר: לא קיים. ומבארים, ר' יוחנן אמר: קיים בכך את הציווי הכללי "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח), שהוסיף בישוב העולם, וכבר יצא ידי חובתו. ור' שמעון בן לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [נחשב].

ומעירים: וצריכא [וצריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים, דאי איתמר בהא קמייתא [שאם היתה נאמרת רק בזו הראשונה] לענין נחלה, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] ר' שמעון בן לקיש, שהבן הנולד ראשון בישראל הוא בכור לנחלה, משום שבגיותן לאו [לא] בני נחלה נינהו [הם], אבל בהא [בזו] במצות פריה ורביה, אימא מודה ליה [אמור שמודה לו] לר' יוחנן שקיים פריה ורביה, שהרי נאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה", והא עבד ליה [והרי כבר עשה לו] מצות שבת.

ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו] בענין פריה ורביה, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו דוקא אומר] ר' יוחנן שקיים פריה ורביה, מפני שקיים "לשבת יצרה", אבל בהא [בזו] בענין נחלה, אימא מודה ליה [אמור שמודה לו] לר' שמעון בן לקיש שאין מתחשבים בבנים שילד בגיותו, על כן צריכא [צריכה] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים. ומקשים על שיטת ר' יוחנן.

תנן [שנינו במשנתנו]: מי שלא היו לו בנים, ונשא אשה שכבר ילדה בעודה שפחה ונשתחררה לאחר מכן, או שילדה בעודה גויה ונתגיירה, ומשבאתה לישראל ילדה — ולדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן.

ונברר: אותה שפחה וגיורת, שבנה שילדה בישראל הוא בכור לנחלה, ילדה ממאן [ממי]? אילימא [אם תאמר] שילדה מישראל שלא היו לו בנים, שבו עוסקת המשנה מתחילה — מאי איריא [מה שייך] מדוע מדובר דוקא בגיורת ושפחה? אפילו בת ישראל שכבר ילדה נמי [גם כן] הדין כן!

אלא לאו [האם לא] מדובר במשנה בשני מקרים שונים: בתחילה — במי שהיו לו בנים ונשא בת ישראל שכבר ילדה, והמקרה השני — במי שילדה בעודה שפחה או גויה, ומשבאתה לישראל ילדה ממי שהוא כמותה, מגר שהיו לו בנים ונתגייר; וקתני [הרי הוא שונה] שהוא בכור לנחלה, שלא כדברי ר' יוחנן!

ודוחים: לא, לעולם תפרש שילדה מישראל שלא היו לו בנים, ומה שהוזכרו דוקא גיורת ושפחה — לא לענין נחלה הובא, אלא מה ששנינו "ואינו בכור לכהן" איצטריכא ליה [הוצרך לו], כדי

לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוסי הגלילי, שחלק על כך במשנתנו ואמר: ילד זה הוא בכור לנחלה ולכהן, שנאמר: "פטר רחם בישראל" (ראה שמות יג, ב) — שאין הנולדים תחילה נחשבים "פטר רחם" עד שיפטרו (יפתחו) רחם מישראל, ומה שילדה בגויותה אינו נחשב, על כן קא משמע לן דלא [משמיע לנו התנא שלא כדבריו], אלא כיון שכבר ילדה בגויותה — אין זה "פטר רחם".

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן הברייתא שלא כר' יוחנן: היו לו בנים בגיותו ונתגייר, ונולדו לו בנים — יש לו בכור לנחלה! אמר רבינא ואיתימא [ויש אומרים] רב אחא: הא [דבר זה] ודאי שיטת ר' יוסי הגלילי הוא, שאמר לענין פדיון הבן: "פטר רחם בישראל" — עד שיפטרו רחם מישראל, ויליף איהו [ולמד הוא] הגוי שנתגייר, מינה דידה [ממנה] מגיורת, שאין מתחשבים במה שילדו קודם שנתגיירו.

ב אמר רב אדא בר אהבה: לוייה שילדה — בנה פטור מחמש סלעים של פדיון הבן. ושואלים: דאיעבר ממאן [שהתעברה ממי]? אילימא דאיעבר [אם תאמר שהתעברה] מכהן או מלוי, מאי איריא [מה שייך], מדוע מדובר דוקא בלוייה? אפילו ישראלית נמי [גם כן] פטורה, שהרי הבן עצמו כהן או לוי!

אלא תאמר דאיעבר [שהתעברה] הלויה מישראל — גם זה תמוה, מדוע הולכים אחר האם? הלא "למשפחתם לבית אבתם" (במדבר א, ב) כתיב [נאמר], שאין יחוס המשפחה בישראל אלא אחר האב ולא אחר האם!

אמר רב פפא: צריכים לומר דאיעבר [שהתעברה] מגוי, ובמקרה זה הולכים אחר האם, ובן לויה פטור מחמש סלעים. ולא תימא אליבא דמאן דאמר [ולא תאמר שדבר זה נכון על פי שיטתו של מי שאומר] אין מזהמין את הולד, כלומר, אין מייחסים כלל את הולד לאביו הגוי, והוא כשר. אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מזהמין את הולד, ומייחסים אותו גם לאב, על כל פנים הולכים אחר אמו, ולוי פסול מיקרי [נקרא], ופטור מפדיון.

מר בריה [בנו] של רב יוסף אמר משמיה [משמו] של רבא הסבר אחר: לעולם תפרש דאיעבר [שהתעברה] לויה זו מישראל. ואף שבדרך כלל מייחסים את הבן למשפחת האב, שאני התם דאמר קרא [שונה שם, לענין פדיון הבן, שאמר הכתוב] "פטר רחם", ומשמע שבפטר רחם תלא רחמנא [תלתה התורה] מצוה זו, וכיון שיצא מרחמה של לויה — הרי הוא פטור. ומקשים על שיטת רב פפא, הסבור כי לויה שנתעברה מישראל בנה חייב בפדיון הבן.

תנן [שנינו במשנתנו]: מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, או שנשא מי שנתגיירה כשהיא מעוברת, או נשתחררה כשהיא מעוברת, וילדה לאחר שנתגיירה.

וכן אשה שעדיין לא ביכרה וילדה היא וכהנת (בת כהן), היא ולויה (בת לוי), היא ואשה שכבר ילדה, ונתערבו הולדות זה בזה, ואין ידוע מי הוא בנה של זו שלא ביכרה. וכן מי שלא שהתה אחרי בעלה שלשה חדשים ונשאת, וילדה ילד לאחר שבעה חדשים, ואין ידוע אם ילד זה הוא בן תשעה לבעל הראשון אם בן שבעה לאחרון — הריהו בכור לכהן ואינו בכור לנחלה.

ומדייקים: מכלל ההלכה בענין מי שנתערב ולדה בולד כהנת או בולד לויה, אתה למד שאשה שהיא בת כהונה (כהנת) ובת לויה פטורין מפדיון. ונברר: דאיעבר ממאן [שהתעברה ממי]? אילימא דאיעבר [אם תאמר שהתעברה] מכהן או לוי, אי הכי מאי איריא [אם כך מה שייך], מדוע מדובר דוקא בכהנת ולויה? אפילו היתה בת ישראל נמי [גם כן] פטור הבן מפדיון, שהרי הוא כהן או לוי!

אלא תאמר דאיעבר [שהתעברה] מגוי — על כך יש לתמוה: האם כהנת פטורה? והאמר [והרי אמר] רב פפא: בדיק לן [בדק, בחן אותנו] רבה בשאלה הבאה: כהנת שנתעברה מגוי מהו? ואמינא ליה [ואמרנו לו]: לאו היינו [האם אין זה] מה שאמר רב אדא בר אהבה, שאמר: לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים, והעמדנוה במי שנתעברה מגוי? והוא הדין לכהנת!

ואמר לי רבה: הכי השתא [כך אתה משווה]?! בשלמא [נניח] לויה שילדה לגוי — בנה נחשב לוי, משום שהאם בקדושתה קיימא [עומדת], דתניא [שכך שנויה ברייתא]: לויה שנשבית (על ידי גוים, ויש להניח שנאנסה שם) או שנבעלה בעילת זנות — עדיין נותנין לה מן המעשר הראשון, כדין לויה, ואוכלת, שאין זה פוסל אותה מן הזכות לקבלת מעשר.

אלא כהנת, כיון דאי בעיל לה [שאם בועל אותה] הגוי הויא [הרי היא נעשית] כזרה (שאינה כהנת) ונפסלת מן התרומה, אם כן גם הנולד לה מן הגוי נחשב כזר, וחייב בפדיון. ואם כן, באיזה מקרה פוטרת משנתנו את בן הכהנת מן הפדיון?

ומעירים: הניחא [זה אמנם נוח], אינו קשה לשיטת מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא, שאמר כי דברי רב אדא, הפוטר את בן הלויה מפדיון, עוסקים בלויה דאיעבר [שהתעברה] מישראל, ואם כן הוא מוקי לה בדאיעבר [מעמיד אותה, את משנתנו בענין כהנת ולויה, במקרה שהתעברה] מישראל, ולכן בנה פטור מפדיון. אלא לשיטת רב פפא, הסבור שכהנת ולויה שנתעברה מישראל, בנה חייב בפדיון, במאי מוקי לה [במה הוא מעמיד אותה]? באיזה מקרה פטורה כהנת מפדיון?

ומשיבים: לעולם אין מדובר במשנה בכהנת ממש, אלא באשה דאיעבר [שהתעברה] מכהן, ולכן בנה פטור מפדיון. ואולם היא עצמה בת ישראל, ואמאי קרי [ומדוע קורא] לה "כהנת"? משום שבנה כהן.