אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת, אלא כל ששורש אפו שקוע מן הרגיל הרי זה מום.

א נאמר במשנה: שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה. ושואלים: מה פירוש שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה? אילימא [אם תאמר] ששתי עיניו למעלה — דחזי [שרואה, שנראה כמסתכל] כל הזמן למעלה, וכן שתי עיניו למטה — דחזי [שרואה] כל הזמן למטה, אם כן מה שהוא שונה: עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, צריך אתה לפרש באותו אופן, שכוונתו — דחזאי [שרואה] עינו אחת למטה ועינו אחת למעלה, ואולם היינו [הרי זה בדיוק] אותה הלכה שנאמרה לאחר מכן: רואה את החדר ואת העלייה כאחת!

אלא כך צריך לומר: שתי עיניו למעלה — דקיימן [שמצויות] עיניו למעלה ממקומן הרגיל, וכן שתי עיניו למטה — דקיימן [שמצויות] למטה ממקומן, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה — דקיימי [שמצויות] עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה. ועל כך הוסיפה המשנה: וקיימי [ובמקרה שמצויות] עיניו כסדרן, במקומן הרגיל נמי [גם כן], ורואה את החדר ואת העלייה כאחת — הרי זה מום.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], שמומים אלו פוסלים? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר במומי הכהנים: "או דק או תבלול בעינו" (ויקרא כא, כ). והרי ידוע שדק ותבלול הם בעינו! אלא, לכך נאמר "בעינו" — ללמד: כל מה, כל מום שישנו בעינו, הרי זה פוסלו. מכאן אמרו חכמים: שתי עיניו למטה, שתי עיניו למעלה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, ורואה את החדר ואת העלייה כאחת, או שמדבר עם חבירו, ואדם אחר אומר: לי (אותי) רואה — כל אלה הם מומים הפוסלים את הכהן מעבודה.

ב וביחס לשאר מומים ששנו חכמים בעין, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר במומי האדם "עור" (ויקרא כא, יח) כוונתו — בין שהוא סומא מטבע ברייתו בשתי עיניו, בין סומא באחת מעיניו. אבל מי שאינו מסוגל לראות מחמת חורוור והמים הקבועין שבעין, שהם מחלות הגורמות לאובדן כושר הראיה, מנין שהוא פסול? תלמוד לומר: "איש עור" (ויקרא כא, יח) ו"איש" בא לרבות גם את אלו.

ועוד בענין זה, אמר רבא: למה לי כל הפירוט דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במומי העין: "איש", "עור", "דק", "תבלול", "בעינו"? צריכי [צריכים] הם כולם, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "עור" — הייתי אומר שהוא נחשב למום משום דליתנהו [שעיניו אינן קיימות] כלל, אבל חורוור והמים הקבועין דאיתנהו ביה [שישנם בו] העיניים, אלא שאינו רואה — לא נחשב כמום, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: "איש" לרבות גם את אלה.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] "איש עור", הייתי אומר שהוא פסול משום דלא קא חזי [שאינו רואה] כלל, בין משום שאין לו עינים, ובין משום מחלה, אבל אם ראייתו קיימת, אלא שהיא מחסורייתא [חסרה, לקויה] — לא פסול, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: "דק", שעניינו כתם המפריע לראיה. ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] גם "דק" — הייתי אומר שהוא פסול משום דמחסרן [שעיניו חסרות בראייתן], אבל אם ראייתו תקינה, אלא שיש בעינו מבלבליתא [תבלול, המבלבל ומערב את השחור והלבן שבעין], וכפי ששנינו בפרק הקודם (לז,א) — לא פסול, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: "תבלול".

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] גם "תבלול" — הייתי אומר שהוא פסול משום דמבלבלן [שהן מבולבלות], אבל משום משניותא [שינוי], שעיניו משונות במיקומן או בגודלן, או שונות זו מזו — לא פסול, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: "בעינו".

אמר רבא: הלכך [על כן], כל מום שהוא מחמת כהיותא [כהות, אובדן מאור העיניים] — אתיא [בא, נלמד] מהריבוי של "איש", כל דבר שיש בו מחסורייתא [חסרון בכושר הראיה] — מ"דק", כל דבר שיש בו מבלבליתא [בלבול השחור והלבן שבעין] — נלמד מ"תבלול", ואילו משניותא [שינוי שבעין] — מ"בעינו".

ג שנינו במשנה: סכי שמש. תני [שנה] רב יוסף בהסבר דבר זה: סני [שונא] שמש, כלומר, מי שאינו מסוגל לפקוח את עיניו באור השמש. ועוד שנינו במשנה: זגדיין. כפירוש לכך היה מחוי [מחוה, מורה באצבעו] רב הונא: כמו מי שיש לו חד מדידן [עין אחת משלנו] שהיא עין רגילה, וחד מדידהו [ואחת משלהם], והצביע לעבר רב יהודה. ואיקפד [והקפיד] על כך רב יהודה, שהצביע לעברו, שהיו לו עיניים משונות משל אחרים.

מיתיבי [מקשים] על פירושו של רב הונא ל"זגדיין", ממה ששנינו בברייתא: שכבנא ששנו חכמים שהוא פסול — הריהו זה שגביניו (גבות עיניו) שוכבים על עיניו. זגדום, כלומר, זגדיין — שאחד מגביניו שחור ואחד לבן! ומשיבים: התנא, כל זוגא דלא שוי להדדי [כל זוג איברים שאינם שווים זה לזה] "זגדום" קרי ליה [קורא לו].

ועוד שנינו במשנה: הצירן. ובענין זה מביאים מה ששנינו בברייתא: עיניו תרוטות, שעפעפיו פתוחים מעט, וצירניות, עגולות לגמרי, וכן מי שעיניו דומעות, או דולפות, או טורדות

. תנא [שנה החכם] בברייתא מומים נוספים שבעין: הזדיר והלופין והתמיר. ומבארים: זויר (זדיר) — הוא דמזור עיניה [שמוזרות עיניו], לופין — דנפישין זיפיה [שמרובים זיפיו, ריסי עיניו], תמיר — שתמו [שאין לו] זיפין. ושואלים: והני [ואלה] שאין לו ריסים, גבי מומין תנו להו [אצל המומים הוא שונה אותם]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מי שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין, אבל אין זה מום! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא דאשתיור גרדומי [זה שנשארו גדמים, שורשי הריסים בעפעף] — הרי זה פסול רק מפני מראית עין, הא דלא אישתיור גרדומי [זה שלא נשתיירו אפילו גדמים], הריהו נחשב למום.

ד משנה ועוד מומים המיוחדים לאדם, ופוסלים את הכהן לעבודה: היו עיניו של הכהן גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז. היה גופו גדול מאבריו, כלומר, ביחס לידיו ורגליו, או שהיה גופו קטן מאבריו לפי היחס הרגיל, וכן אם היה חוטמו גדול הרבה מאבריו האחרים באופן יחסי, או קטן מאיבריו. הצומם והצומע. איזהו צומע? כל שאזניו קטנות, והצומם — כל שאזניו דומות לספוג. היתה שפתו העליונה עודפת על התחתונה, או התחתונה עודפת על העליונה — הרי זה מום. ומי שנשרו שיניו — פסול, אבל לא משום שהוא מום, אלא רק מפני מראית העין.

ה גמרא שנינו במשנה: היה גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו. ובענין זה מסופר, אמר רב: משה רבינו עשר אמות היה גובהו, ומנין? שנאמר: "ויפרש את האהל על המשכן" (שמות מ, יט), מי פרשו — משה רבינו פרשו. וכתיב [וכן נאמר] ביחס לגובה המשכן: "עשר אמות אורך הקרש" (שמות כו, טז), ורק אם היה משה גבוה כגובה המשכן לפחות, יכול היה לפרוש את האהל על הקרשים.

אמר ליה [לו] רב שימי בר חייא לרב: אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום, דתנן [שהרי שנינו] במשנתנו לגבי מומים הפוסלים בכהן: גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו. והרי אורך גופו של אדם רגיל אינו ארוך אלא כשלוש אמות שלו, ואילו משה היה גבוה עשר אמות! והבין רב שימי כי כוונת רב היתה שקומתו של משה היתה כעשר אמות של משה עצמו, ונמצא שגופו גדול הרבה מאיבריו. אמר ליה [לו] רב: שימי, לא באורך האמה של משה עצמו מדובר, אלא באמה של קרש קאמר [הוא אומר], שהשתמשו בה לבניית המשכן, שהיה משה בגובה עשר אמות של אדם רגיל, כגובה המשכן. ואמתו היתה גדולה בהתאם לגודל גופו.

ועוד שנינו ברשימת המומים שבמשנה: חוטמו גדול מאבריו או קטן מאבריו. תנא [שנה החכם] בברייתא: שיעור זה הוא כאצבע קטנה.

ו שנינו ברשימת המומים שבמשנה: הצימם והצימע. תנא [שנה החכם] בברייתא: אף הצימח פסול. מסופר, לא הוו ידעי רבנן מאי "צימח" [לא היו יודעים חכמים מהו "צימח"], שמעו לההוא טייעא דהוה קאמר [שמעו ערבי אחד שהיה אומר]: מאן דבעי [מי הוא זה שרוצה] צימח, ואישתכח גדיא חזיזא [ונמצא גדי שאזניו ארוכות מאד]. ואם כן, הכוונה היא לכהן שאזניו ארוכות ונופלות. מתוך שהובא דינם של הצימח הצימע והצומם באדם, דנים במומים אלה כשהם בבהמה.

וכך אמר רב חסדא: עז שאין לה קרנים כלל, ורחל (כבשה) שיש לה קרנים — כשרים לגבי מזבח, אף על פי שהם שונים משאר עזים ורחלים.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יש דברים שהן נראים כמומין, ואולם באמת אינן כמומין, ולכן שוחטין עליהם במקדש, כלומר, מקריבים בהמה למרות שיש בה פגם זה, אבל לא הותר לשחוט את הבהמה במדינה בגללם, גם מפני שבאמת אין זה מום. ואלו הן: עז שאין לו (לה) קרנים, ורחל שיש לו (לה) קרנים, וכן הצימח והצימם והצימע. שאין הם נחשבים מומים אלא באדם, כפי ששנינו במשנתנו, אבל לא בבהמה.

ז ועוד בענין קרניים, אמר רב חסדא אמר אמימר: אם נטלו קרנותן של בהמות, וזכרותן (מעין עצם שבתוך הקרן) עמהן — הרי זו פסולה להקרבה, ואולם אין פודין עליהם את הקדשים, שאין זה מום גמור. אבל אם נטלו טלפיים, החלק הקרני שבקצות רגליהם, הפרסה, וזכרותם (חלק הרגל שהטלפיים מחוברות אליו) עמהן, עם הטלפיים — פסולין להקרבה וגם נפדין עליהם, מפני שהוא מום גמור.

על מה שאמר רב חסדא שאם ניטלו הקרניים עם זכרותם אין זה מום גמור כדי לפדות בגללו את הקדשים, מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: נטלו קרניין וטלפיין וזכרותן עמהן — פסולין ונפדין עליהן! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא דאיתעקור איתעקורי [זה שנעקרו לגמרי] זכרותם של הקרניים — הרי זה מום גמור, ונפדים על כך. הא דאיגום איגומי [זה שנגממו, נחתכו] זכרותם, אבל לא נעקרו לגמרי — פסולים, אבל אין נפדים על כך.

ושואלים: ודאיגום איגומי [ובמקרה שרק נגממו] זכרותם של קרניים, האם פסול הוא? ורמינהו [ומשליכים על כך] קושיה ממה ששנינו: פרה אדומה שקרניה וטלפיה שחורים — הרי זה יגוד [יחתוך אותן], ותישאר כולה אדומה. משמע שאפשר לחתוך את הקרניים, ואין זה נחשב מום! תרגמה [תרגם, הסביר אותה] זעירי משנה זו: מדובר שם שחותך את הקרניים מעילוי [מעל] הזכרות, שהרי אין הזכרות מגיעה עד קצה הקרן ממש. אבל אם נחתך מן הזכרות עצמה — הרי זה פוסל.