או דלמא [שמא] כגרוגרת בכל סעודה וסעודה? ומוסיפים: אם תימצי [תמצא] לומר שמאכילים אותו רק בסעודה ראשונה, האם קודם אכילה או לאחר אכילה? ומפרטים: קודם אכילה — ודאי מעלי ליה כסמא [מועיל לו כסם, כתרופה], שאנשים נוטלים קודם שאוכלים, אבל לאחר אכילה מאי [מה], האם מועיל הדבר לבודקו? ועוד שואלים: האם מאכילים אותה לרפואה קודם שתיה או לאחר שתיה? ומפרטים: קודם שתיה — ודאי מעלי ליה כשערי [מועיל לו, כשעורים], שהם יפים למאכל בהמה קודם שתיה. אבל לאחר שתיה מאי [מה], האם מועיל הדבר?

ועוד שואלים: האם נותנים לו עשבים אלו כשהוא קשור או מותר? ומפרטים: כשהוא מותר — ודאי מעלי ליה [מועיל לו], שהוא רגוע יותר, אבל כשהוא קשור מאי [מה], האם מועיל הדבר? ועוד: האם מאכילים אותו עשבים אלו כשהוא לבדו, או עם חבירו, עם בהמה נוספת? ומפרטים: כשהוא עם חבירו — ודאי מעלי ליה [מועיל לו], שהוא חש בנוח, אבל כשהוא לבדו מאי [מה]?

ועוד: האם מאכילים אותו בעיר ובשדה? ומפרטים: בשדה — ודאי מעלי ליה [מועיל לו], שהוא רגוע יותר, בעיר מאי [מה]? בעי [שאל] רב אשי עוד: אם תימצי [תמצא] לומר שדוקא כשהוא בשדה מועיל לו הדבר, ולא בעיר, גינה הסמוכה לעיר מאי [מה דינה]? כל השאלות הללו לא נפתרו, ונשארו בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.

א שנינו במשנה, בעניין חורוור הקבוע: ר' חנניא בן אנטיגנוס אמר: בודקים אותו שלוש פעמים בשמונים יום. על כך אמר רב נחמן בר יצחק: ובלבד שיהו משולשים, כלומר, שיהא מרווחי זמן קבועים בין הבדיקות.

ב ובענין ששנינו במשנתנו, שהמים הקבועים נבדקים על ידי אכילה של לח ויבש במשך שלושה חדשים, בעי מיניה [שאל אותו] פנחס אחוה [אחיו] של מר שמואל משמואל: אכל כסדר הראוי ולא איתסי [התרפא], והריהו איפוא בעל מום קבוע, האם למפרע הוי [הריהו] מומא, מהיום שנתגלו בו המים, או מיכן ולהבא הוי [הריהו] מומא?

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן], מה ההבדל בין זה לזה? ומשיבים: לענין למימעל [למעול, לעבור על איסור מעילה] בדמי פדיונו, אם פדה בהמה זו קודם שעברו שלושה חדשי הבדיקה, והוא או אדם אחר נהנה בינתיים מן הדמים שניתנו להקדש בפדיונה. אי אמרת [אם אתה אומר] למפרע הוי מומא [הריהו מום] — הרי מעיל [מועל], מפני שהפדיון חל, והדמים עברו לרשות ההקדש.

ואי [ואם] רק מיכן ולהבא הוי מומא [הרי זה מום] — הנהנה מן הדמים קודם שנתברר הדבר לא מעיל [אינו מועל], משום שלא ניתן לפדות בהמה תמימה מיד ההקדש, והדמים נשארו חולין. ואם כן, מאי [מה הדין]? קרי [קרא] שמואל עליה [עליו] על אחיו: "פסחים בזזו בז" (ישעיהו לג, כג), כלומר, אדם כמוהו, שאינו גדול בתורה, מצליח לשאול שאלה שאין אני יכול למצוא לה תשובה.

ג משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: חוטמו שניקב ושנפגם ושנסדק. שפמו (שפתו) שניקבה שנפגמה שנסדקה. ד גמרא בענין חוטמו שניקב, תנו

רבנן [שנו חכמים]: ניקבו חוטמין (נחירים) זה לתוך זה, אם היה הנקב מבחוץ, במקום גלוי — הרי זה מום, מבפנים — אינו מום. ועל מה ששנינו: שפתו שניקבה ושנפגמה ושנסדקה, אמר רב פפא: הכוונה היא לתורא ברא דשיפתיה [השורה החיצונה, החלק הקדמי, הבולט, של שפתו].

ה משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: חוטין (החניכיים) החיצוכנות שנפגמו, שנחסרו, או שנגממו, נעשו בהם חתכים. וכן הפנימים שנעקרו לגמרי. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אין בודקין מן התיומת (מקום השיניים התאומות, הכפולות), שבחלק האחורי של הלסת, ולפנים, מפני שגם אם נעקרו לגמרי — אין שוחטים על כך, לפי שהוא נחשב מום שבסתר. ואף לא בודקים את מקום התיומת עצמה.

ו גמרא בענין ששנינו במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: התיומת, איזהו תיומת? מן התיומת ולפנים, ותיומת עצמה דינה כלפנים, שהוא נחשב מום שבסתר, ואין שוחטים עליו. ר' יהושע בן קפוצאי אומר: אין שוחטין אלא על החיצונות בלבד. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אין משגיחין על התיומת כל עיקר.

ושואלים: מאי קאמר [מה אומר] החכם בברייתא זו, שהוא שואל "איזהו תיומת", ואינו משיב על כך? ותו [ועוד], דברי ר' יהושע בן קפוצאי היינו [הרי הוא] מה שאומר תנא קמא [התנא הראשון], שלשניהם התיומת נחשבת מום שבסתר!

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנות אותה]: איזהו החוטין (החניכיים) הפנימית, שאם אירע בהם מום אין שוחטים על כך את הבכור? מן מקום התיומת ולפנים, ותיומת עצמה דינה כלפנים. במה דברים אמורים שאין שוחטים? במקרה שנפגמו ושנגממו החניכיים הפנימיות. אבל אם נעקרו — שוחטין עליהם.

ר' יהושע בן קפוצאי אומר: אין שוחטין אלא על החניכיים החיצונות בלבד, אבל פנימיות שנעקרו — מישחט עלייהו לא שחטינן [לשחוט עליהם אין אנו שוחטים], אבל אפסולי מיפסל [להיפסל לקרבן הוא נפסל]. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אין משגיחין על התיומת כל עיקר, ואפילו איפסולי לא איפסיל [להיפסל לקרבן אינו נפסל].

ז בעי [שאל] רב אחדבוי בר אמי: האם יש דין מחוסר אבר מבפנים, כשחסר איבר פנימי בבהמה, האם נחשב הדבר למום, או אין דין מחוסר אבר מבפנים? ושואלים: למאי [למה, לאיזה ענין] נשאלה השאלה? אי [אם] לענין בכור, שמותר לשוחטו מחוץ למקדש על כך — "פסח או עור" (דברים טו, כא) כתיב [נאמר], ומשמע — דוקא מומים שבגלוי.

וכן אי [אם] לשאר קדשים, שהם פסולים להקרבה, ופודים אותם — הרי "עורת או שבור" (ויקרא כב, כב) כתיב [נאמר], שהם מומים גלויים! ומשיבים: לאישחוטי ולאיפרוקי [לשחוט את הבכור, ולפדות שאר קדשים] על כך, לא איבעיא לן [נשאלה לנו] השאלה, ואין זה נחשב כמום. כי מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה, הרי זה לאיפסולי [לפסול] מהקרבה, מאי [מה] הדין?

מצד אחד, "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב, כא) אמר רחמנא [אמרה התורה] ומכאן נלמד: תמים (שלם) — אין [כן], וכל שיש בו חסרון, אפילו פנימי — לא יהיה לרצון, כלומר, אינו מתקבל כקרבן. או דלמא [שמא] יש ללמוד על מה שנאמר: "תמים יהיה (לרבות) [לרצון]"ממה שנאמר מיד אחר כך: "כל מום לא יהיה בו". מה מום הוא דווקא זה שמאבראי [מבחוץ], וכפי שהכתוב הולך ומפרט בפסוק שאחר כך: "עורת או שבור", אף חסרון נחשב רק כאשר הוא מאבראי [מבחוץ]!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] שנחלקו חכמים בדבר זה. שהרי מצד אחד שנינו בברייתא: מה שנאמר בענין הקטרת אימורי השלמים "ואת שתי הכליות" (ויקרא ג, ד), יש ללמוד מכאן שאין מקריבים אלא בעל שתי כליות, ולא בעל כוליא אחת, ולא בעל שלש כוליות. ומצד שני, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: נאמר "ואת שתי הכליות... יסירנה" (ויקרא ג, ד) — לרבות בעל כוליא אחת, שמקריבים אותו, שהרי נאמר הדבר בלשון יחיד. הרי שנחלקו התנאים האם בהמה שחסרה לה כליה פסולה לקרבן.

סברוה [סברו, הבינו הלומדים] מתחילה כי דכולי עלמא [לדעת הכל] אין בריה (בריאה) של בהמה בכליה אחת, ואם נמצאה בה רק אחת, הרי זה משום דהא מיחסר חסר [שקרבן זה נחסרה לו כליה] לאחר שנולד. ואם כן, לימא בהא קמיפלגי [האם נאמר שבשאלה זו הם חלוקים]: דמר סבר [שחכם זה, בברייתא הראשונה, סבור]: חסרון מבפנים שמיה [שמו, נחשב] חסרון, ולכן בעל כליה אחת פסול להקרבה, ומר סבר [וחכם זה, בברייתא האחרת, סבור]: חסרון מבפנים לא שמיה [אין שמו] חסרון, ולכן הוא כשר?

אמר רב חייא בר יוסף: אין כאן כלל מחלוקת, אלא דכולי עלמא [לדעת הכל] יש בריה של בהמה בכליה אחת, וחסרון מבפנים שמיה [שמו] חסרון, שפוסל את הבהמה. ולא קשיא [קשה] הסתירה שבין הברייתות; כאן, שהבהמה פסולה — כשנבראה בשתים וחסרו אחת, כאן, שהיא כשרה — כשנבראה באחת מעיקרא [מתחילה], ואינה נפסלת, שהרי לא נחסרה.

ומקשים: כיצד ניתן לפרש את הברייתא הראשונה כשהיו שתי כליות ואחר כך נחסרה אחת? והא דומיא דשלש קתני [והרי בדומה לבעל שלוש כליות, שנפסל אף הוא באותה ברייתא, הוא שונה], מה שלש הרי זה מעיקרא [מתחילה], שבוודאי כך נוצרה הבהמה, שאין בהמה מגדלת איברים חדשים, אף בעל כליה אחת — כוונתו שהיתה כך מעיקרא [מתחילה]!

אלא, אף שקיימת מחלוקת בין שתי הברייתות מה דינו של בעל כליה אחת, עדיין יש לומר כי לדעת הכל חסרון מפנים הריהו חסרון. ומה שנחלקו הכא [כאן] שני התנאים — בשאלה האם יש בריה של בעלת כליה אחת מעיקרא [מתחילה] קמיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, שבברייתא השניה, סבור]: יש בריה בכליה אחת, ויש להניח כי בהמה זו שלפנינו נבראה כך, ולא נחסרה. ומר סבר [וחכם זה, שבברייתא הראשונה, סבור]: אין בריה בכליה אחת, אלא ודאי נחסרה, ולכן הקרבן פסול.

ור' יוחנן אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין בריה בכליה אחת, וחסרו‍ן מבפנים שמיה [שמו] חסרון. ולא קשיא [קשה] הסתירה בין שתי הברייתות; כאן, שהיא פסולה — שחסרה כליה קודם שחיטה, וכאן, שהיא כשרה — שחסרה כליה לאחר שחיטה. ושואלים: וכשחסר קרבן לאחר שחיטה, קודם קבלה של דמו בכלי (כדי לזורקו על המזבח), מי שרי [האם מותר] להקריב את הקרבן?