אלא שלא יתן בו מום בידיים. ומנין שלא יביא דבילה או בצק ויניחנה על גבי האוזן של הבכור, כדי שיבא כלב ויאכלנה, ובתוך כך יפגום את האוזן? תלמוד לומר: "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא) — אחד מום שעושה בידים, ואחד כל מום, לרבות גרמא. הרי שלענין הקזת דם הבכור יש לפרש שנחלקו בדרשת הכתובים.

וכן הכא [כאן], לענין תרומה שנולד בה ספק טומאה, יש לומר כי בקראי פליגי [במקראות הם חלוקים], שאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר ריש לקיש, וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: נאמר לאהרן ולבניו "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יז, ח), שצריך אתה לשמור על טהרתן,

ר' אליעזר, האומר שצריך להצניע את חבית התרומה, סבר [סבור]: בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה (ספק טמאה), ואמר רחמנא [ואמרה התורה]: עביד [עשה] לה שימור, שגם התלויה צריכה שמירה שלא תיטמא. ור' יהושע, האומר שמותר לגרום לה ליטמא, סבור — "תרומתי" כתיב [כתוב], בלשון יחיד, ורק בתרומה טהורה מדובר.

ומקשים על הסבר זה: למימרא [האם לומר] שר' אליעזר סבר [סבור] כי יש אם למקרא, שסומכים על דרך הקריאה של המלים בתורה, ולא על דרך הכתיבה? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: נאמר באמה העבריה שחזרה לבית אביה: "לעם נכרי לא ימשול למוכרה בבגדו בה" (שמות כא, ח), לומר: כיון שפירש האדון טליתו ("בגדו") עליה ויעדה כאשה לעצמו, אם נתגרשה או נתאלמנה, שוב האב אינו רשאי למוכרה, אלו דברי ר' עקיבא.

ר' אליעזר אומר: כיון שבגד בה האב, במה שמכרה לאמה, אם השתחררה מן האדון, שוב האב אינו רשאי למוכרה. משמע שאינו למד מן הקרי, ש"בגדו" עניינו לשון בגד, אלא מן הכתיב, שמשמעו לשון בגידה!

אלא, יש לדחות הסבר זה ולומר: הכא בהא קמיפלגי [כאן, לעניין תרומה תלויה, בזה הם חלוקים], במה שנאמר באותו כתוב "לך" ("ואני נתתי לך את משמרת תרומתי"); ר' יהושע סבר [סבור]: את התרומה הראויה לך לאכילה — שמור, ושאינה ראויה לך (משום שיש בה ספק טומאה) — לא תשמור. ור' אליעזר אומר: הא נמי [זו גם כן] ראויה היא, ומדוע? שמא יבוא אליהו ויטהרנה, שיאמר שלא נטמאה.

א ושבים לעיקר ההלכה, בענין הקזת דם לבכור שאחזו דם. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' שמעון. מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: הי [לאיזה] מדברי ר' שמעון מתכוונים? אילימא [אם תאמר] ר' שמעון דמתניתין [של משנתנו], שמתיר להקיז את דמו אף על פי שהוא עושה בו מום, משום שאינו מתכוון לכך אלא לרפאותו — על כך יש לתמוה: וכי עד השתא לא אשמעינן [עד עכשיו לא השמיע לנו] שמואל הלכה זו, שדבר, מעשה אסור, שאין מתכוין לעשותו, מותר?

והא [והרי] ר' חייא בר אשי אמר בשם רב: הלכה כר' יהודה, הסבור שדבר שאין מתכוון אסור, ורב חנין בר אשי אמר בשם שמואל: הלכה כר' שמעון, הסבור שדבר שאין מתכוין מותר. וכן רב חייא בר אבין מתני [היה משנה] לתלמידיו את ההלכה הזו שאמרנו בלא גברי [אנשים] שמסרו אותה, אלא במישרין — רב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון! אלא הכוונה היא לדברי

ר' שמעון שנאמרו בברייתא, שלא זו בלבד שאין איסור בעצם המעשה, אלא שמותר לשחוט את הבכור בגלל המום שגרמה ההקזה. ומעירים: ורב שישא בריה [בנו] של רב אידי מתני לה בהדיא [היה שונה אותה במפורש כך], אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כדברי ר' שמעון שבברייתא.

ב משנה הצורם (עושה פגם) באוזן בבכור — הרי זה לא ישחוט את הבכור הזה עולמית, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אם נולד בו מום אחר לאחר מכן — ישחוט עליו.

ג גמרא ושואלים: ומי קניס [והאם קונס] ר' אליעזר על מי שעבר עבירה, שיהיה אסור לעולם? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו במשנה: מי שהיתה לו בהרת, נגע צרעת,