ובית הלל טוענים כנגד זה: הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בבכור תם, שקרב במקדש, אבל בבכור בעל מום — הרי כתיב [נאמר]: "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו" (דברים טו, כב). וקל וחומר הוא: מה אם כהן טמא שאינו אוכל בבשר קדשים קלים — אוכל בבשר בכור בעל מום, זר שאוכל בקדשים קלים, כגון שלמים, הנאכלים לכל אדם — אינו דין שיאכל בבכור?

ומקשים: איכא למיפרך [יש מקום לשבור] את הקל וחומר, ולומר: מה לכהן טמא שהותר לאכול בכור בעל מום — שכן איסור הטמא בקדשים הותר מכללו בעבודת צבור, שהרי אם אין כהנים טהורים — מקריבים את קרבנות הציבור בכהנים טמאים. אבל זר — אסור לעולם להקריב!

ובית הלל משיבים על כך: אטו [וכי] בעבודה של הקרבנות קאמר [הוא אומר] קל וחומר? באכילה קאמרינן [אנו אומרים], ולענין אכילת קדשים, אכילת זר עדיף על אכילה של טמא, שטמא אינו אוכל קדשים קלים ואילו זר אוכל, ולכן לענין אכילת בכור בעל מום נלמד הזר בקל וחומר מן הטמא.

ועוד שנינו בברייתא: ור' עקיבא מתיר לכל להימנות על בשר בכור בעל מום, ואפילו גוי. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא? נאמר "כצבי וכאיל" (דברים טו, כב), מה צבי ואיל מותר באכילה לגוי, אף פסולין, בכור שנפל בו מום ונפסל, מותר לגוי.

ושואלים: ואידך [והתנא האחר] בשם בית הלל, שאינו מתיר להאכיל לגוי מן הבכור, מדוע אינו למד כן? ומשיבים: תלתא [שלוש] פעמים "צבי ואיל" כתיבי [נאמרו] בפסולי המוקדשים, זה שבבכור (דברים טו, כב), ועוד שנים (דברים יב, טו. דברים טו, כב), חד [אחד] נצרך לכ מו שאמר ר' יצחק, וחד [ואחד] לכ מו שאמר ר' אושעיא, וחד [ואחד] בא ללמד לכ מו שאמר ר' אלעזר הקפר.

ואידך [והכתוב האחר] ללמד: מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, אף פסולי המוקדשין, למרות שאינם קרבים על המזבח, מכל מקום פטורין מן הבכורה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: בכור בעל מום, אין מאכילין אותו לנדות, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: מאכילין אותו לנדות. ואומרים: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי? דכתיב [שנאמר] בבכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק התרומה" (במדבר יח, יח), הניתנים לכהן מכל זבח שלמים, מה התם [שם] נדות לא אוכלות מן הבשר, שהרי קדשים הם ואסור לטמא לאוכלם — אף הכא [כאן], בבכור בעל מום, נדות לא.

ובית הלל אומרים: הני מילי [דברים אלה אמורים] בבשר בכור תם, שהוקש לחזה ושוק אבל בכור בעל מום — הלא נאמר בו במפורש שהטמא והטהור אכלה (דברים טו, כב).

ובית שמאי טוענים: הני מילי [דברים אלה] שהטמא יכול לאכול אותו, אמורים היכא [במקום] שאין טומאה יוצאה עליו מגופו, כגון שנטמא במת או בשרץ. אבל היכא [במקום] שטומאה יוצאה עליו מגופו, כגון זב או נידה — לא. ומניין לחלק בין זה לזה?

דאשכחן דפליג רחמנא [שהרי אנו מוצאים שחילקה התורה] לענין אכילת קדשים בין טומאה יוצאה עליו מגופו, לבין שאין טומאה יוצאה עליו מגופו. דתנן [ששנינו במשנה]: קרבן הפסח שבא בטומאה, שהיה רוב הציבור טמא בטומאת מת, ובמקרה זה הריהו נאכל על ידי הטמאים, בכל זאת לא יאכלו ממנו זבים ומצורעין וזבות ונדות ויולדות, שטומאה יוצאת עליהם מגופם.

ובית הלל משיבים: התם הוא דגלי רחמנא [שם, בפסח, הוא שגילתה התורה] ואמרה: "טמא לנפש" (במדבר ט, י), כלומר, טמא מת, ולא טמא בטומאה אחרת. אבל הכא [כאן], כשהתירה התורה לאכול בכור בעל מום — "טמא" סתמא כתיב [סתם כתוב], "הטמא והטהור יחדיו יאכלוהו" (במדבר יח, יח), לא שנא [אין הבדל] אם הוא טמא לנפש או טמא אחר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אף ששוחטים בהמה ביום טוב ומפשיטים את עורה — אין מרגילין ביום טוב, כלומר, אין מפשיטים את עור הבהמה דרך הרגליים, כדי שיישאר שלם, על מנת להשתמש בו כחמת. כיוצא בו אין מרגילין כלל (גם ביום חול) בבכור, אפילו בעל מום, ולא בפסולי המוקדשין שנפדו ונשחטו, מפני שיש בכך בזיון לבהמת קדשים.

ושואלים: בשלמא [נניח] ביום טוב אין מרגילין, משום דקא טרח טירחא דלא חזי ליה [שהוא טורח טירחה שאינה ראויה לו], שאינה לצורך יום טוב. אלא בכור, שאין מרגילים בו, מאן תנא [מיהו התנא] הסבור כן? אמר רב חסדא: שיטת בית שמאי היא, שאמר: אין מאכילין אותו, את הבכור בעל המום, לנדות. שלדעתם דין בכור בעל מום כדין בכור תם, שקרב על המזבח, ואסור לטמאים. ולכן גם אין מרגילים בו, כדין בכור תם, שאין נוהגים כן בקדשים.

ועל מה ששנינו עוד: ולא מרגילים בפסולי המוקדשין, שואלים: מאן תנא [מיהו התנא] הסבור כן? אמר רב חסדא: ר' אלעזר בר' שמעון היא, דתנן [ששנינו בברייתא]: היו לפניו שתי חטאות שהקדיש לשם כפרת חטאו, שאם תמות או תאבד אחת יתכפר בשניה, אחת מהן תמימה, ואחת בעלת מום (שלאחר שהקדישה נפל בה מום), הרי תמימה — תקרב, ואילו בעלת מום — תיפדה.

נשחטה בעלת מום לאחר פדיונה, אם נשחטה עד שלא נזרק דמה של התמימה על המזבח לכפרה — הרי היא מותרת. אבל אם נשחטה רק משנזרק דמה של תמימה על המזבח, ונמצא שהיתה בחיים כשנתכפרו הבעלים — הריהי אסורה בהנאה, כדין חטאת שנתכפרו בעליה באחרת, שדינה למיתה.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אפילו נשחטה בעלת המום, והבשר מונח כבר בקדירה, ונזרק דמה של תמימה — אסורה בעלת המום, מפני שעדיין שם חטאת עליה. הרי שהוא סבור שפסולי המוקדשים, נשארה בהם קדושה ראשונה, אפילו לאחר שחיטה, ומשום כך הוא אוסר גם להרגיל בהם.

ושואלים: ורב חסדא, לוקמה [שיעמיד] ברייתא זו כולה כבית שמאי, וכדין בכור בעל מום שנשחט — כך דין שאר פסולי המוקדשים! ומשיבים: דלמא [שמא] יש לחלק ולומר כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי [אומרים] בית שמאי כך אלא בבכור, משום שקדושתו מרחם, משעה שנולד, ולכן אין הקדושה פוקעת ממנו, ואסור לנהוג בו כבחולין, אבל פסולי המוקדשין האחרים, שאין קדושתו מרחם — לא, אלא משעה שהותרו בשחיטה — שוב אין בהם קדושה, ויעשה בהם כרצונו.