דבר שאינו נישום מחיים, כגון העור והגידים, שאין מוכרים בהמה בחייה בשביל גידיה ועצמותיה — לא גזור רבנן [לא גזרו חכמים] שלא למוכרם לאחר שחיטה, ולכן כשרוצה למכור בשר יכול להבליעו בעור וגידים, כפי ששנינו בסוף הברייתא. וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא [וביתומים העמידו אותה חכמים על דין תורה], שלאחר שחיטה מותר למכור את בשר המעשר, גם בלא הבלעה.

ומעירים: ואף רב שמואל בר רב יצחק סבר לה להא [סבור כשמועה זו] שאמר רבא, שמן התורה מותר למכור מעשר בעל מום שנשחט, ולכן התירו חכמים לעשות כן במעשר של יתומים בלא הבלעה. שאמר רב שמואל בר רב יצחק: מנין למעשר בהמה של יתומים שנפל בו מום ונשחט, שמוכרים אותו כדרכו?

שנאמר לגבי בהמות קדשים שנפל בהן מום: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך" (דברים יב, טו), איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים, שאסור ליהנות ממנו כלל בעודו חי, אלא לאחר שחיטה ("תזבח... כברכת ה' ")? הוי אומר זה מעשר בהמה, שנאמר בו "לא יגאל", ואסור למוכרו בחייו, אלא רק לאחר שחיטה. שנינו בברייתא לעיל כי חכמים התירו להבליע מחיר בשר מעשר במכירת העור והחלב, הגידים והקרנים שלו.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: מהו להבליעו את מחיר בשר המעשר בתוך מחיר העצמות של המעשר? ר' חייא ור' שמעון ברבי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: מבליעו, וחד [ואחד מהם] אמר: אין מבליעו.

ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים], הא [זה] שאמר שאין מבליעים — בבהמה דקה, שאין העצמות ראויות לעשות בהן דבר, ואין מוכרים אותן, וממילא לא ניתן להבליע בשר בדמיהן. הא [זו] בגסה שמעצמותיה אפשר לעשות כלים שונים, והן עומדות למכירה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אידי ואידי [זה וזה] מדברים בגסה, ולא פליגי [ואינם חלוקים], מר כי אתריה, ומר כי אתריה [חכם זה כמקומו, וחכם זה כמקומו], שיש מקומות שעושים כלים מעצמות ומוכרים אותן, ויש מקומות שאין עושים כלים מעצמות, ואין מוכרים אותן.

א גופא [ושבים לדון בגופה] של הברייתא ששנינו לעיל: בבכור הוא אומר: "לא יפדה" ("אך בכור שור... לא תפדה" במדבר יח, יז), ואין רשאים לפדותו ולהוציאו לחולין, אבל הוא נמכר, שרשאי הכהן שקיבלו למוכרו. ואילו במעשר נאמר "לא יגאל" (ויקרא כז, לג), ולפיכך, לא רק שאינו נפדה, אלא גם אינו נמכר, לא חי ולא שחוט, ולא תם ולא בעל מום. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שמה שנאמר במעשר "לא יגאל" מלמד על איסור מכירה?

אמר רב חיננא אמר רב, וכן אמר רב דימי אמר ר' יוחנן: נאמר "לא יגאל" במעשר (ויקרא כז,לג), ונאמר "ולא יגאל" בחרמים, כלומר, בנכסים שאדם מקדיש בלשון חרם, והם עוברים לרשות הכהנים. שכך נאמר בהם: "אך כל חרם... לא ימכר ולא יגאל" (ויקרא כז, כח), ולמדים איפוא בגזירה שווה: מה להלן, בחרמים, איסור מכירה עמו (עם איסור הגאולה), אף כאן, במעשר בהמה — איסור מכירה עמו.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: חייבים לומר שהכתוב "לא יגאל" מפני [מופנה] לגזירה שווה זו, ואינו נצרך כדי ללמוד ממנו דבר אחר (ובאופן זה לא ניתן להקשות על לימוד זה מן הסברה, משום שכאילו נאמר הדבר בתורה במפורש). דאי לא מפני [שאם אינו מופנה], איכא למפרך [יש לפרוך] השוואה זו, ולומר: מה לחרמים שיש בהם חומרה מיוחדת, שכן חלים על הכל, על כל דבר שאדם מחרים מנכסיו. מה שאין כן במעשר בהמה, שאינו שייך אלא בבהמות כשרות.

ומעירים: לאיי אפנויי מפני [ובאמת מופנה הוא הכתוב], שכן אפשר היה שלא יאמר "ולא יגאל" בחרמים, ויגמר [וילמד] הלכה זו ממעשר: מה מעשר קדוש ואינו נגאל, שאינו נפדה — אף חרמים קדושים ואינם נגאלין. אם כן, "ולא יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? הרי זה לאפנויי [להפנות אותו לדרשה] זו.

ודוחים: עדיין יש לומר כי "לא יגאל" שנאמר בחרמים הוצרך לגופו ואינו מופנה, שכן איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את ההשוואה למעשר, ולומר: מה למעשר, שהוא חמור יותר, שכן קדוש לפניו ולאחריו, שאם טעה במנין הבהמות, וקרא בטעות "עשירי" לתשיעי, וגם לאחד עשר, הרי אלו מוקדשים. מה שאין כן בחרמים, שהקדש בטעות אינו חל כלל. ולכך הוצרך להיאמר גם בו "לא יגאל" ללמד שאינו נפדה!

אלא כך צריך לומר: לא יאמר "לא יגאל" בחרמים, ויגמר [וילמד] מבכור: מה בכור קדוש ואינו נגאל, שהרי נאמר בו "לא תפדה" — אף חרמים קדושין ואינן נגאלין. אם כן, "לא יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בחרמים למה לי? לאפנויי [להפנות] אותו, כדי ללמד על מעשר בגזירה שווה שאינו נמכר.

ודוחים: אף כאן איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את ההשוואה של חרמים לבכור, ולומר: מה לבכור שכן קדושתו מרחם, מה שאין כן חרמים, שצריכים להקדישם, ולכך הוצרך לומר בהם "לא יגאל"!

אלא כך יש לומר: לא יאמר "לא יגאל" במעשר, ויגמר [וילמד] בגזירה שווה העברה העברה מבכור, שבמעשר נאמר: "אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז, לב), ובבכור נאמר: "והעברת כל פטר רחם לה' " (שמות יג, יב), מה בכור קדוש ואינו נגאל, אף מעשר קדוש ואינו נגאל. אם כן, "לא יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במעשר למה לי? לאפנויי [להפנות אותו], כדי ללמוד בגזירה שווה מחרמים, שגם במעשר יש איסור מכירה.

ומקשים: ואכתי [ועדיין], מה שנאמר "לא יגאל" במעשר נמי [גם כן] לא מפני [אינו מופנה], והוא נצרך ללמד שמעשר עצמו אינו נפדה. דאיכא למיפרך כדפרכינן [שהרי יש מקום לפרוך את ההשוואה של מעשר לבכור, כמו שכבר פרכנו] את ההשוואה של חרמים לבכור, מכך שבכור קדוש מרחם!

ומשיבים: "והעברת" האמור בבכור קרא יתירא [כתוב מיותר] הוא, ומופנה לדרשה זו, כאילו היא מפורשת בכתוב, ולא ניתן לפורכה.

ושואלים: בכור נמי [גם כן], נילף [נלמד] בגזירה שווה גאולה גאולה מחרמים, שאסור למוכרו, כפי שלמדנו מחרמים למעשר! ומשיבים: גאולה הכתובה במעשר — מפני [מופנה], ללמוד דין זה בגזירה שווה מחרמים. אבל מה שנאמר בבכור — לא מפני [אינו מופנה], אלא לגופו, שאין פודים את הבכור.

ושואלים: ומאי חזית [ומה ראית לומר] ש"לא תפדה" שכתוב בבכור — לגופיה [לגופו] הוא שנאמר, וזה שנאמר במעשר — לאפנויי [להפנותו] לדרשה? ואימא [ואמור כך]: של מעשר — לגופיה [לגופו] הוא נצרך, ללמד שאינו נפדה, ואילו של בכור — לאפנויי [להפנות אותו] לדרשה, ללמוד מחרמים בגזירה שווה שאינו נמכר!

ומשיבים: דנין לשון גאולה שבמעשר מלשון גאולה שבחרמים, ואין דנין לשון פדייה שבבכור מלשון גאולה שבחרמים.

ודוחים: מאי נפקא מינה? הא תנא דבי [הרי בכגון זה שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "ושב הכהן" (ויקרא יד, לט), ונאמר "ובא הכהן" (ויקרא א, מד), ואומרים אנו: זו היא שיבה זו היא ביאה, כלומר, בשני המקרים המשמעות היא שבא הכהן אל הבית, ולפיכך למדים בגזירה שווה זה מזה, למרות שהמילים אינן זהות, אלא רק תוכנן!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאפשר ללמוד גזירה שווה ממילים שאינן זהות, אמורים היכא דליכא דדמי ליה [במקום שאין כתוב אחר שדומה לו] בדיוק, שיכול להילמד בגזירה שווה, אבל איכא דדמי ליה [במקום שיש דומה לו] — מדדמי ליה ילפינן [מן הדומה לו אנו למדים].

ומקשים עוד: ולילף [ושילמד] בכור בגזירה שווה העברה העברה ממעשר, שאסור למוכרו, דהא [שהרי] לגבי מעשר נמי [גם כן] כבר גמר [למד] דין זה בגזירה שווה גאולה גאולה מחרמים!

ומשיבים: מיעט רחמנא [מיעטה התורה] בכור מאיסור זה גבי [אצל] חרמים, שאמרה "הוא" ("קדש קדשים הוא לה' ". ויקרא כז, כח) — להדגיש: הוא ולא בכור. ומקשים: ואימא [ואמור] כי "הוא" בא להדגיש: ולא מעשר! ומשיבים: מעשר דומה לחרמים, שיש בו לשון גאולה כמותו.

רבא אמר, איסור מכירה של מעשר נלמד באופן זה: "לא יגאל" של חרמים המלמד שאין פודים אותו, לא צריך כלל לאומרו, דאיתנהו היכא [שהרי היכן נמצאים החרמים הללו] המיועדים לכהנים? אי בי [אם בבית] הבעלים — הקדש נינהו [הם] ואין בכוחו לפדותם, אי בי [אם בבית] הכהן הם נמצאים כבר — חולין נינהו [הם], והכהן יכול למוכרו לכל מי שירצה.

דתניא [ששנויה ברייתא]: חרמים, כל זמן שהן בבית בעלים — הרי הן כהקדש לכל דבריהם, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "(ויקרא כז, כח), ואם נתנן לכהן — משעה שהגיעו לידו הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח, יד). ואם כן, "לא