תרבא דאטמא [חלב של ירך], שהוא אסור באכילה, במר דכנתא [במקום שומן של מעיים], שמותר באכילה, קנסיה [קנס אותו] רבא לזבוני [שלא למכור] אפילו אמגוזי [אגוזים]. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: כמאן [כדעת מי] אתה אומר? כדעת ר' יהודה במשנתנו, שהרי ר' שמעון אוסר לקנות ממנו רק מה שיש בו שייכות לדבר שהוא חשוד עליו. אבל אי [אם] אתה הולך כדעת ר' יהודה — אפילו מים ומלח נמי [גם כן] לא ימכור!

השיב לו רבא: לעולם פוסק אני כר' שמעון, וגם כאן באיסורא דגופיה קנסינן ליה [באיסור עצמו, שהוא חשוד עליו, קונסים אנו אותו], שכן סתם דרדקי גרו באמגוזי [סתם ילדים להוטים אחרי אגוזים], ואותו אדם אזיל ומשבש לבני טבחי [הולך ומטעה את בני הקצבים], וגרי להו באמגוזי [ומפתה אותם באגוזים], ומייתו ליה תרבא דאטמא [ומביאים לו מאבותיהם חלב של ירך], ומזבין ליה במר דכנתא [ומוכר אותו במקום חלב של מעיים].

א משנה החשוד על השביעית — אינו חשוד על המעשרות, ומצד שני, החשוד על המעשרות — אינו חשוד על השביעית. אבל החשוד על זה ועל זה, כלומר, או על שביעית או על המעשרות — חשוד גם על הטהרות, למכור אוכלים טמאים כאילו היו טהורים. ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה, לא על השביעית ולא על המעשרות. ועוד מוסיפים: זה הכלל בעניינים אלו: כל אדם החשוד על דבר מסויים לעבור בו עבירה — לא דנו, הריהו פסול לדון בענין זה, ולא מעידו, אינו מעיד עליו.

ב גמרא שנינו במשנה שהחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן שביעית לא בעיא [אינה צריכה] חומה, אין צריכים לאכול אותה לפנים מחומת ירושלים. אבל מעשר שני, כיון דבעי [שצריך] חומה — יש לומר כי חמיר ליה [חמור לו יותר], שיש בו קדושה יתירה, ואינו חשוד על כך.

ועוד שנינו: החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מעשר שני אית ליה [יש לו] פדיון, ניתן לפדותו, ואז הוא מותר לגמרי במכירה. ואילו שביעית, כיון דקא מיתסרא ליה [שהיא נאסרת לו] בסחורה לעולם, ולית ליה [ואין לה] פדיון — חמירא ליה [חמורה לו יותר].

ועוד שנינו: החשוד או על זה או על זה, על השביעית או על המעשר — חשוד על הטהרות. ומסבירים: כיון דחשיד אדאורייתא [שהוא חשוד לעבור על דברי תורה], ששביעית ומעשר שני הריהם מן התורה — כל שכן שהוא חשוד לעבור אדרבנן [על דברי סופרים], והרי אכילת חולין בטהרה אינה מצוה מן התורה, אלא תקנת חכמים.

ועוד שנינו: ויש חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על השביעית ולא על המעשר. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נהי אדרבנן חשיד [אם אמנם על דברי חכמים הוא חשוד] — אדאורייתא לא חשיד [על דברי תורה אינו חשוד]. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: מי שנאמן על הטהרות — נאמן על שביעית. ונדייק מכאן: הא [אבל] חשיד [מי שחשוד] על הטהרות — חשיד [חשוד] גם על השביעית!

אמר ר' אילעי: מתניתין [משנתנו] האומרת שאינו חשוד — כשראינוהו שנוהג ומחמיר בענין שביעית בצינעא בתוך ביתו, ומשום כך אין מקום לחשד.

ר' ינאי בר' ישמעאל אמר: בברייתא מדובר כגון דהוה חשיד לתרוייהו [שהיה חשוד קודם לכן על שניהם], על טהרות ועל שביעית, ואתא קמי רבנן וקביל אתרוייהו [ובא לפני חכמים וקיבל על עצמו לשמור על שניהם], והדר איחשד אחד מינייהו [וחזר ונחשד על אחד מהם], דאמרינן [שאומרים אנו]: מיגו דחשיד אהא — חשיד נמי אאידך [מתוך שהוא חשוד על זה — חשוד גם כן על האחר], אפילו היה זה איסור חמור יותר, שהרי רואים שאינו עומד בדיבורו.

ג ושבים לתחילת משנתנו, ששנינו: החשוד על השביעית — אינו חשוד על המעשר. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: זו, משנתנו, היא דברי ר' עקיבא סתימתאה (שדבריו נאמרים פעמים רבות במשנה בסתם, בלא להזכיר את שמו), אבל חכמים אומרים: מי שחשוד על השביעית — חשוד גם על המעשר.

ומעירים: מאן [מי הם] חכמים אלה? ר' יהודה, דבאתריה [שבמקומו] של ר' יהודה שביעית חמירא להו [היתה חמורה להם במיוחד], דההוא דהוה קרי ליה לחבריה [שאחד קרא לו לחבירו] בכינוי גנאי: "דיירא בר דיירתא" [גר בן גיורת], אמר ליה [לו] הלה: תיתי לי [יפה לי], דלא אכלי [שאיני אוכל] פירות שביעית כוותך [כמותך]. משמע שבאותו מקום היה זה עלבון חמור, ומי שאינו מקפיד שם על השביעית ודאי שאינו מקפיד על המעשר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את השמועה בלשון אחרת, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: זו, משנתנו, דברי ר' עקיבא סתימתאה. אבל חכמים אומרים: מי שחשוד על המעשר — חשוד על השביעית. ומאן [ומי הם] חכמים אלה? ר' מאיר היא, שאמר: החשוד לעבור על דבר אחד הוי [הריהו] חשוד לעבור על כל התורה כולה, וגם על דבר חמור יותר.

ומעירים: ר' יונה ור' ירמיה תלמידי ר' זעירא, ואמרי לה [ויש אומרים]: ר' יונה ור' זעירא, תלמידי ר' יוחנן, נחלקו באותו ענין, חד [אחד מהם] אמר: אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית —