כאילא שהיה ביבנה, שהתירו לו ביבנה חכמים להיות נוטל ארבע איסרות לבדיקת בהמה דקה, וששה איסרות לבדיקת גסה, על תנאי שיטלם בין אם נמצא הבכור תם ובין שהוא בעל מום.

א גמרא שנינו שאילא היה נוטל ארבע איסרות על בדיקת בהמה דקה, וששה איסרות על הגסה. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שהוא מחלק במחיר בין דקה לגסה? ומשיבים: האי נפיש טירחיה [זה, בכור בהמה גסה, טרחתו מרובה] לבודקו, שצריך להשליכו לארץ ולכופתו, והאי לא נפיש טירחיה [וזה, בכור בהמה דקה, אין טרחתו מרובה].

שנינו שהיה אילא נוטל שכרו, בין אם נמצא הבכור תם, ובין אם נמצא שהוא בעל מום. ושואלים: בשלמא [נניח] בעל מום מובן מדוע נוטל שכר — משום דקא שרי ליה [שהוא מתיר לו] את הבכור בשחיטה, אלא אם נמצא הבכור תם אמאי [מדוע] היה נוטל שכר? ומשיבים: שאם כן, שרק על בעלי מום היה נוטל שכר, אתי למיחשדיה [יבואו לחשוד אותו], ואמרי [ויאמרו]: האי [זה] הבכור שאמר שהוא בעל מום, באמת תם הוא, והאי דקא שרי ליה [וזה שהוא מתיר אותו] — משום אגרא [השכר] התירו.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שחוששים לחשדם של אנשים, הרי אם יאמר עליו שהוא תם נמי אמרי [גם כן יאמרו]: בעל מום הוא, והאי דלא קשרי ליה [וזה שאינו מתיר אותו] הרי זה משום שהוא סבר [סבור] כי מוטב לו שלא להתירו עכשיו, כי היכי דלשקול אגריה זימנא אחריתי [כדי שיטול שכרו פעם אחרת, נוספת] כשיביאו אותו שוב לראות אם יש בו מום! ומשיבים: חד זימנא תקינו ליה רבנן [פעם אחת תיקנו לו חכמים] ליטול שכר על כל בכור, תרי זימני לא תקינו ליה רבנן [שתי פעמים לא תיקנו לו חכמים] שיטול שכר, ולכן אין מקום לחשד כזה.

ב משנה דיין הנוטל שכרו לדון — דיניו בטילים, וכן הנוטל שכר להעיד — עדותיו בטילין. הנוטל שכר להזות ממי פרה אדומה על טמא מת, או על מנת לקדש מתחילה את המים הללו באפר הפרה — מימיו שהיזה על הטמא, נחשבים למי מערה, כלומר, סתם מים, ואפרו שקידש בו את המים, נחשב כאפר מקלה, סתם אפר של שריפה, שלא הועיל כלום.

ומוסיפים: אף שאסור לדיין וכו' ליטול שכר, מכל מקום אם היה כהן, ומי שהוצרך לו היה מטמאהו מתרומתו, שהוצרך הכהן ליטמא לשם כך, ולכן אינו יכול לאכול ולהשתמש בתרומה — זה שהוצרך לו מאכילו ומשקו וסכו, נותן לו מאכל ומשקה ושמן לסוך את גופו מן החולין, עד שיטהר. וכן אם היה הדיין, או העד, זקן — זה הנצרך לו מרכיבו על החמור. וכן, למרות שאינו רשאי ליטול שכר, מכל מקום הנצרך לו נותן לו שכרו כפועל, שהרי הוצרך ליבטל ממלאכתו לשם כך.

ג גמרא שנינו כי הנוטל שכרו לדון — דיניו בטלים. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאסור לדיין לדון ולהורות בשכר? אמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא [שאמר הכתוב] בדברי משה לעם: "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, לעשות כן" וכו' (דברים ד, ה), מה אני למדתי בחנם מפי הקדוש ברוך הוא — אף אתם למדתם ממני בחנם, וכן תעשו לדורות. ומעירים, תניא

נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] על פסוק זה עצמו: "כאשר צוני ה' אלהי", מה אני למדתי מפי ה' בחנם — אף אתם למדתם ממני בחנם. ומנין שאם לא מצא רב ללמוד ממנו בחנם, שילמד אפילו בשכר? תלמוד לומר: "אמת קנה" (משלי כג, כג). ומנין שלא יאמר: כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה לאחרים בשכר? תלמוד לומר: "אמת קנה ואל תמכר" (משלי כג, כג).

ד שנינו במשנה כי הנוטל שכר כדי להזות ולקדש — מימיו מי מערה, אפרו אפר מקלה, הרי שאינו רשאי ליהנות מהם. ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה: המקדש אשה במי חטאת או באפר חטאת — הרי זו מקודשת, אף על פי שהוא המקדש ישראל. הרי שרשאי ליהנות בהם!

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה], כאן כשהוא נוטל שכר — בשכר הבאה של המים, ומלוי המים בכלי, שזוהי טירחה סתם, ועליה יכול לקבל שכר. כאן שאינו רשאי ליטול שכר — בשכר הזאה על הטמא, וקידוש המים על ידי האפר.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן], דקתני הכא [שהוא שונה כאן] במשנתנו: הנוטל שכרו להזות ולקדש, והתם קתני [ואילו שם הוא שונה] בלשון כללית: המקדש במי חטאת ובאפר חטאת, ואינו מזכיר הזאה וקידוש. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ה שנינו במשנה: אם היה הדיין או העד וכו' כהן, וזה המוליכו כדי לדון היה מטמאהו מתרומתו כו'. ושואלים: איהו גופיה היכי אזיל [הוא עצמו, הכהן, כיצד הוא הולך לשם, למקום הטומאה]? והרי נאסר על הכהן להיטמא!

ומשיבים: מדובר שהוא הולך לבית הפרס, שדה שנחרש בה קבר, שטומאתו היא רק דרבנן [מדברי חכמים], ולא נאסר על הכהן ללכת שם. וכפי שאמר רב יהודה אמר רב בענין ההולך לעשות פסחו, שצריך לעשותו בטהרה: מנפח אדם בית הפרס, כלומר, נופח בפיו כדי לפזר את העפר, כדי שיראה שאין שום עצם שייטמא בה מן התורה, והולך במקום שבדק. ומכל מקום, נטמא הכהן ואסור לאכול תרומה.