ומשיבים: כדי לפרסמה את האם שנפטרה מן הבכורה, שקוברים את ולדה הראשון.

ומקשים: למימרא דולד מעליא הוא [מכאן יש לומר שולד מעולה, גמור, הוא נחשב], שהרי הוא פוטרה מן הבכורה, ואם כן אמאי [מדוע] אין הוא מטמא לא במגע ולא במשא? אמר ר' יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה, שהנפל שהיה שם ונימוק — בטל ברוב הדם שבחררה.

ומעירים: ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר ר' יוחנן: ר' אליעזר בן יעקב ור' שמעון אמרו דבר אחד, הלכו בשיטה אחת. ומסבירים: ר' אליעזר בן יעקב — הא דאמרן [זו שאמרנו] כלומר, במשנתנו, שנפל שנימוק בטל ברוב, ולכן אינו מטמא.

ר' שמעון מאי היא [מה הוא עניינו]? דתנן [ששנינו במשנה]: אשה שהפילה שליא, ואין רואים ולד, אם השליא מצויה בבית — הבית טמא בטומאת מת, ומה שנמצא בו באותה שעה נטמא. לא משום שהשליא היא עצמה ולד, אלא משום שאין שליא בלא ולד, אבל אין מבחינים בו. ר' שמעון אומר: הבית טהור, מפני שהולד נימוק עד שלא יצא, וכשיוצא הריהו כבר בטל ברוב בדם הלידה.

א תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת אהלות: עובר שמת במעי אמו — מטמא את הבית משעה שהיא כורעת ללדת ונפתח רחמה, למרות שלא יצא. ומכל מקום אין לנפלים פתיחת הקבר (הרחם), כלומר, אינם מטמאים באופן זה, עד שיעגילו ראש, שראשם יהיה עגול וגדול כפיקה (פקעת). ושואלים: מאי [מהו] כפיקה? אמר רב הונא: כפיקה של חוט צמר שמכינים לאריגה. אמר ליה [לו] חייא בר רב לרב הונא: רבי, פריש [פרש] באיזה פקעת אתה מדבר, של חוט השתי, או של חוט הערב, שהוא עבה יותר, והפיקה שלו גדולה יותר?

אמר ליה [לו], תניא [שנויה ברייתא]: פיקה של שתי, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: של ערב. ר' אליעזר בר' צדוק אומר: פתיחת הקבר היא משיראו טפיפיות שבפתח רחמה. ושואלים: מאי [מהו] "טפיפיות"? אמר רב יהודה אמר שמואל משום (משמו של) ר' אליעזר בר' צדוק, כך היו מפרשין בירושלים: כפרידה שכורעת להטיל מימיה, ונראית בפתח הרחם קמטי בשר כעין פיקה מתוך פיקה, עיגול בתוך עיגול.

ובאותו ענין אמר רב הונא: שמעתי שהוזכר שיעור של שתי פיקות להלכה, אחת של שתי ואחת של ערב, ואין לי לפרש לאיזה ענין נאמרו הדברים. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: שלש פיקות שמעתי, אחת — של שתי, ואחת — של ערב, ואחת — של פיקה גדולה של סקאין (עושי שקים) שהיא גדולה יותר, ואין לי לפרש. כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל פירשה משמיה [משמו] של ר' יוחנן: של אשה, ששנינו שאין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש כפיקה — כפיקה של שתי. של בהמה — שעגול ראשו כפיקה של ערב.

פיקה גדולה של סקאין, עניינה כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: גוש עפר הבא מבית הפרס (שדה שנחרש בה קבר) או מארץ העמים (מחוצה לארץ), שגזרו חכמים טומאה על הנוגע בו או הנושא אותו, מחשש שהוא נושא או נוגע בעצם מן המת — שיעורו (מידתו) כפיקה גדולה של סקאין, שהוא כשיעור חותם שחותמים בו את פי המרצופין (האמתחות), ושיעור זה ישנו בצד העליון של מגופת (מכסה) החבית הלחמית (של בית לחם), ובגוש בגודל כזה יש חשש לעצם בשיעור שיש בה כדי לטמא.

ב אמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה: הלוקח ציר (רוטב של דגים מלוחים שנכבשו במים) מעם הארץ, שאינו מקפיד על טומאת אוכלים — משיקו במים, מניח את הכלי עם הציר במקוה עד שיגעו מי המקוה בציר, כדרך שמטהרים מים שנטמאו, וטהור.

ממה נפשך [מכל צד שתרצה לדון על כך], שכן אי מיא רובא נינהו [אם המים שבציר הם הרוב] — כיון דעביד להו השקה טהרי להו [כיון שעושה להם השקה — נטהרו להם], ואי רובא ציר נינהו [ואם הרוב ציר הדגים עצמו הוא, הנוזל שפרש מגופם] — ציר לא בר קבולי [ראוי לקבל] טומאה הוא. אלא מאי איכא [מה יש] לחשוש — משום הנך מיעוטא דמיא [אותו מיעוט של מים טמאים] שיש בתערובת — הנך בטלו להו ברובא [אלה כבר בטלו להם ברוב], שהוא ציר הדגים, ולכן הציר כולו טהור.

אמר ר' ירמיה: לא שנו פתרון זה של השקה אלא כשמשתמש בציר לטבול בהן פיתו, אבל לתת אותו במים שבקדירה — לא, משום שאם המים הם המיעוט, ובטלו ברוב הציר — לא הועילה להם כלל ההשקה לטהרם, וכששופכים את הציר כולו למים שבקדירה — מצא מין את מינו וניעור, פגשו המים הטמאים שבציר את המים שבקדירה, והפכו המים לרוב, ומכיון שהמים שבציר מטמאים את שאר המים שבקדירה — נטמא התבשיל כולו. מסופר: יתיב [יושב היה] רב דימי, וקאמר להא שמעתא [ואומר היה את השמועה הזו]. אמר ליה [לו] אביי: וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה? אמר ליה [לו]: ואת לא תסברא [ואתה לא תסבור כן]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: סאה (מדת נפח) של תרומה טמאה, האסורה באכילה, שנפלה