סבר לה [סבור הוא] כדעת רבי יוסי הגלילי, שאמר: אפשר לצמצם בידי שמים, וכל שכן בידי אדם, ואין להוכיח מכאן מהי דעת חכמים במשנתנו.

ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שהשאלה אם אפשר לצמצם בידי אדם, שנויה כמחלוקת תנאים], שכן שנינו בברייתא: נמצא ההרוג מכוון בין שתי עיירות — לא היו עורפין עגלה. ר' אליעזר אומר: שתיהן מביאות שתי עגלות, כל עיר — עגלה אחת. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור]: אי אפשר לצמצם ולדייק במדידה, ומספק איזו עיר קרובה יותר — אין אף אחת מהן מביאה עגלה, ור' אליעזר סבר [סבור] כי אפשר לצמצם? ותוהים: ותיסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? אי קסבר תנא

קמא [אם סבור התנא הראשון] כי אי אפשר לצמצם, אמאי [מדוע] לא היו עורפים כלל? יביאו בני שתי העיירות עגלה אחת בשותפות, ויתנו ביניהם: אם עירכם הקרובה — הריהי שלכם ונערפת עבורכם, ואם עירנו הקרובה — הריהי שלנו ונערפת עבורנו!

אלא, ביחס להני תנאי [למחלוקת של תנאים אלה] יש לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] אפשר לצמצם, וכדעת ר' יוסי הגלילי. והכא [וכאן] בשאלה האם מה שנאמר "העיר הקרובה" (דברים כא, ג) בא ללמד: קרובה ולא קרובות, קמיפלגי [חלוקים הם], דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור]: דוקא כאשר עיר אחת קרובה לחלל יש להביא עגלה, ולא אם שתים קרובות באותה מידה, ור' אליעזר סבר [סבור]: "קרובה" — ואפילו קרובות. ונמצא שאין פתרון לשאלה האם בידי אדם אפשר לצמצם, לדעת חכמים שבמשנתנו.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו? כיצד פתרו אותה? אמר רב חייא בר אבין אמר רב עמרם, תנא [שנה החכם] ברייתא נוספת בענין עגלה ערופה: נמצא ההרוג מכוון בין שתי עיירות, ר' אליעזר אומר: שתיהן מביאות שתי עגלות, וחכמים אומרים: יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו: אם אתם הקרובים — הריהי שלכם, ואם אנו קרובים — הריהו שלנו.

ונברר: מאי קסברי רבנן [מה סבורים חכמים אלה]? אי קסברי רבנן [אם סבורים חכמים] שאפשר לצמצם, ומה שנאמר "העיר הקרובה" כוונתו — ואפילו קרובות, אם כן לייתי תרתי [שיביאו שתיים, שתי עגלות]! ואי [ואם] לדעתם "קרובה" דוקא, ולא קרובות — אפילו חדא לא לייתי [אחת לא יביאו]! אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן [האם לא תלמד מכאן שסבורים חכמים]: אי אפשר לצמצם, ואפילו בידי אדם, ולא ייתכן ששתיהן קרובות באותה מידה, ולכן מביאים עגלה אחת בשותפות ומתנים עליה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א שנינו במשנה: רחל שילדה שני זכרים, ויש ספק איזה מהם יצא ראשון, ר' טרפון אומר: הכהן בורר לו את היפה. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי טרפון? ועונים: קא סבר [סבור הוא]: ההוא דבריא נפק ברישא [אותו ולד שהוא בריא וחזק יותר ודאי יצא בתחילה], והוא הבכור.

ב ועוד שנינו: ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן. ובפירוש הדברים, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הכהן נוטל את הכחושה שביניהם. אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: והא אנן [והרי אנו] "משמנין ביניהן" תנן [שנינו], ומשמעות הדבר — שמחלקים ביניהם את שוויים של שני הולדות! אמר ליה [לו]: עד דאכלת כפנייתא [עד שאתה אכלת תמרים] בבבל, תרגימנא מסיפא [אנו כבר תרגמנו, הסברנו, את הענין הזה מסוף המשנה],

דקתני סיפא [ששנינו בסוף]: מת אחד מהן מהשנים שיצאו כאחד — ר' טרפון אומר: יחלוקו, ר' עקיבא אומר: הכהן, שהוא המוציא מחבירו — עליו מוטלת הראיה שזה שנותר בחיים הוא הבכור. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] ש"משמנין ביניהן" שאמר רבי עקיבא בתחילה, כוונתו דכי הדדי פליגי [שחולקים זה עם זה] — הכי נמי לפלגי גבי הדדי [כך גם כן, כשמת אחד מהם, שיחלקו זה עם זה]! אלא מאי [מה] פירוש "משמנין ביניהן" — שומן, מה שהאחד שמן מחבירו, יהא ביניהן, כלומר, ידונו עליו, דאמר ליה [שאומר לו] בעל הבית לכהן: אייתי [הבא] ראיה שהשמן בכור הוא, ושקיל [וקח אותו]. והואיל ואין לו ראיה — יטול את הכחוש.

ג עוד שנינו במשנה: והשני, שנשאר ביד הבעלים, ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), ויישחט כדי לאוכלו. וחייב במתנות, שצריך הבעלים לתת לכהן זרוע לחיים וקיבה, כדין השוחט בהמת חולין. ור' יוסי פוטר. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר, המחייב במתנות? אמר ר' יוחנן: הואיל וכהן בא עליו בטענה משני צדדין, דאמר ליה [שאומר לו]: אי [אם] בכור הוא — כוליה דידי [כולו שלי] הוא, אי [אם] לא בכור הוא — הב [תן] לי מתנות מיניה [ממנו].

ושואלים: ור' יוסי מאי טעמא [מה טעם] הוא פוטרו מן המתנות? אמר רבא: במקרה זה עשו חכמים את שאינו זוכה כזוכה, וזכה הכהן מתחילה בבכור, ואף על גב דלא מטא לידיה [ואף על פי שלא הגיע לידו] של הכהן, נחשב הדבר כמאן דמטא לידיה [כמי שהגיע לידו], ולאחר מכן זבניה [מכר אותו] לישראל במומיה [במומו] תחת זה שקיבל מידו. ונמצא שיש ביד הבעלים בכור שקנה מיד הכהן, שהוא פטור מן המתנות.

אמר ר' אלעזר: הכל מודים בספק בכור המצוי ביד ישראל, במקרה שאין חליפין שלו מצויים ביד כהן, שלא קיבל הכהן ולד אחר תמורתו — שחייב במתנות.

ושואלים: הכל מודים מאן [מיהו], ר' יוסי? פשיטא [פשוט] שכך הוא! הרי עד כאן לא קא פטר [לא שמענו שפוטר] ר' יוסי התם [שם] במשנתנו את הספק מן המתנות אלא במקרה שחליפין שלו ביד כהן, משום שאז ניתן לומר: עשו שאינו זוכה כזוכה, אבל אם אין חליפין ביד כהן — לא!

ומשיבים: עדיין צריך הדבר להיאמר, שכן מהו דתימא [שתאמר]: טעמא [הטעם] של רבי יוסי אינו משום שעשו את הכהן כאילו זכה מתחילה בולד שביד הבעלים, אלא משום דקסבר [שהוא סבור] דאי מחייבת ליה [שאם אתה מחייב אותו] במתנות, ככל בהמת חולין — אתי ליה [יבואו בו] לידי גיזה ועבודה, ולא ינהגו בו דין ספק בכור, שאסור בגיזה ובעבודה. ונימוק זה שייך בכל ספק בכור, אף על גב [אף על פי] שאין חליפין שלו ביד כהן. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אלעזר שרק במקום שקיבל הכהן את חליפיו, פטור הספק שביד ישראל ממתנות.

ושואלים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול היית לומר, לפרש כך], שזהו טעמו של ר' יוסי? והתני סיפא [והרי הוא שונה בסוף, במשנה להלן], שהיה ר' יוסי אומר: