א משנה כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, שהקדישם למזבח כשכבר היה בהם מום, ומתחילה לא נתקדשו כקרבן, אלא כדי למוכרם ולהביא בדמיהם קרבן כשר, ונפדו מיד ההקדש — הרי הם חייבין בבכורה אם ילדו, כדין בהמות חולין, ובמתנות כהונה, כלומר, בנתינת זרוע לחיים וקיבה שנותנים לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה, וכשנפדים הריהם יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, שמותר לגוז את צמרם ולעבוד בהם. וכן ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. ואף קודם שנפדו, הואיל ואינם ראויים להקרבה —

השוחטן בחוץ (מחוץ לעזרה שבמקדש) פטור, ואינו בכלל שוחט קדשים בחוץ, וכן אין הם עושין תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורתה — אין ההיא קדושה. ואם מתו ברשות ההקדש — יפדו, ואינם טעונים קבורה. וכל זה חוץ מן הבכור ומן המעשר, שאפילו היו בעלי מום בשעה שנתקדשו — דינם כקדשים שקדם הקדשם את מומם.

וכל הקדשים שקדם הקדשן את מומן, שכשנתקדשו היו ראויים להקרבה על המזבח ורק אחר כך נעשו בעלי מום, או שקדם מום עובר להקדשן ורק לאחר מכן נולד להן מום קבוע, ונפדו — לא ירדה קדושת הקרבן מהם לגמרי, גם לאחר פדיונם, ולכן הם פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין בפדיונם לחולין כדי ליגזז וליעבד, וכן

ולדן וחלבן אסור גם לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ קודם פדיונם — חייב, ועושין תמורה, ואם מתו לפני שהספיק לפדותם — לא ניתן עוד לפדותם, אלא יקברו.

ב גמרא שנינו במשנה שקדשים שקדם מום להקדשם ונפדו — חייבים בבכורה ובמתנות. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] משום שנפדו, ויצאו לגמרי לחולין הריהם חייבים בבכורה ובמתנות, הא [אבל] אם לא נפדו — פטורין מן הבכורה ומן המתנות. ומעירים, קסבר [סבור הוא] התנא: קדושת דמים שיש בבהמה, שהיא שייכת להקדש, גם אם אין גופה קדוש להקרבה, מדחה, כלומר, פוטרת אותה מן הבכורה ומן המתנות.

ג שנינו במשנה: קדשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו — יוצאין לחולין ליגזז וליעבד. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] משום שנפדו, הא [אבל] אם לא נפדו — אסירי [אסורים] בגיזה ועבודה, וכדין קרבן, למרות שאין בהם קדושת קרבן (קדושת הגוף) אלא קדושת דמים. ושואלים: האם זה מסייע ליה [לו] לר' אליעזר שאמר: קדשי בדק הבית, בהמות שהוקדשו לצרכי המקדש, וקדושתם קדושת דמים היא — אסורין בגיזה ועבודה?

אמרי [אומרים]: לא, קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא [שמתחלפת] בקדושת הגוף למזבח, ולכן גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] במשנתינו, בבהמות בעלות מום שהוקדשו למזבח, לאוסרן בגיזה ועבודה, שמא יבואו אנשים לגזוז ולעבוד בהמות שנפל בהם מום לאחר שהוקדשו, ודבר זה אסור מן התורה. אבל קדשי בדק הבית — לא גזרו בהם.

ד עוד שנינו במשנה בענין בעלי מום שהוקדשו למזבח: ולדן וחלבן מותר בהנאה לאחר פדיונן. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] שולדן מותר? אילימא [אם תאמר] במקרה דאיעבר ואתיליד [שגם התעברו, וגם נולדו] הולדות לאחר פדיונן — פשיטא [פשוט שכך הוא], הלוא חולין גמורים נינהו [הם]! אלא מדובר דאיעבר [שהתעברו] לפני פדיונן, ואתיליד [ונולדו] הולדות לאחר פדיונן.

ונדייק מכאן: הא [אבל] אם נולדו לפני פדיונן — אסירי [אסורים] הולדות בהנאה עד שייפדו.