בהשג יד כתיב [נאמר], במי שנודר ערכו של פלוני להקדש, ואין ידו משגת לתת כל ערכו, שאינו יוצא ידי חובה בפחות משקל. ולא לעניינים אחרים.

אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים, שפודים פטר חמור בשה כל שהוא, ואפילו בפחות משקל. ושואלים: וכמה? מהו שיעורו? אמר רב יוסף: אפילו פטרוזא בר דנקא [שה כחוש ששווה מעה כסף]. אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנתינו כן, שהשה שפודים בו יכול להיות גדול וקטן, כדברי רב יוסף.

ושואלים על דברי רב יוסף: פשיטא [פשוט] הדבר, שפודים בשה כזה, שהרי שנינו בברייתא "כל שהוא"! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: בשה ששוויו מועט כולי האי [כל כך] לא יכול לפדות, אי נמי [או גם כן], היינו חושבים שפטרוזא [שה כחוש] לא יוכל לפדות בו, גם אם הוא שווה מעה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב יוסף שאפילו בזה פודים.

מסופר, ר' יהודה נשיאה הוה ליה [היה לו] פטר חמור, שדריה לקמיה [שלח אותו לפני] ר' טרפון, אמר ליה [לו]: כמה בעינא למיתב [צריך אני לתת] לכהן בפדיונו? מהו שוויו של השה שצריך לתת? אמר ליה [לו], הרי אמרו חכמים: הנותן בעין יפה — נותן שה בשווי סלע, עין רעה — בשקל, בינונית — ברגיא. אמר

רבא: הלכתא [הלכה] שצריך לתת שהבשווי רגיא. וכמה שיעורו? תלתא זוזי [שלושה דינרים], והוא קרוי "רגיא" על שם שהוא רגיל הכא ורגיל הכא [קרוב לכאן וקרוב לכאן], שהוא ממוצע בין סלע ששוויו ארבעה דינרים, לבין שקל ששוויו שני דינרים.

ומעירים: קשיא הלכתא אהלכתא [קשה הלכה זו, שנותן שה בשלושה דינרים, על ההלכה שאמר רב נחמן], שיכול לתת אפילו שה כל שהוא! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן — בבא לימלך (לשאול), אומרים לו לתת שלושה דינרים, כאן — בעושה מעצמו, שאם נתן שה שווה אפילו מעה — יצא ידי חובה, ואין מחייבים אותו ליתן ביותר.

א אמר ר' יצחק אמר ריש לקיש: מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו — פודהו בשויו של פטר החמור. ושואלים: למאן [לשיטת מי] נאמרו הדברים? אילימא [אם תאמר] לשיטת ר' יהודה — הא אמר [הרי הוא אומר]: הקפידה עליו תורה לפדותו דווקא בשה! אלא נאמר הדבר לשיטת ר' שמעון.

ומעירים: רב אחא מתני הכי [היה שונה כך], שדברי ריש לקיש נאמרו דווקא כשיטת ר' שמעון. רבינא קשיא ליה [קשה היה לו] בהסבר זה: והרי בכל מקום בו נחלקים ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה! ועוד, הרי

סתם לן [סותם לנו] התנא במשנה כשיטת ר' יהודה, ואת אמרת [ואתה אומר] שריש לקיש פוסק הלכה כר' שמעון?

אלא, דברי ריש לקיש נאמרו אפילו תימא [תאמר] כשיטת ר' יהודה, שכן לא ייתכן שיהא דינו של פטר חמור חמור מן ההקדש, שהפודה בהמה מיד ההקדש — פודה אותה בשוויה. ולא אמרה תורה לפדות פטר חמור בשה על מנת להחמיר עליו, אלא כדי להקל עליו, שלא יהא צריך לפדותו בשוויו. מסופר, רב נחמן בריה [בנו] של רב יוסף פריק ליה בשילקי [היה פודה אותו, את פטר החמור, בשלקות, עשבים מבושלים] בשוויו.

ב אמר רב שיזבי אמר רב הונא: הפודה פטר חמור של חבירו — פדיונו (פטר החמור) פדוי, למרות שלא פדוהו הבעלים. איבעיא להו [נשאלה להם שאלה לחכמים]: האם במקרה זה פדיונו (פטר החמור) שייך לפודה, או דלמא [שמא] פדיונו לבעלים?

ואומרים: אליבא [לפי שיטת] ר' שמעון לא תיבעי [תישאל] לך, כיון שאמר שקודם פדיון הריהו מותר בהנאה לבעליו, שיכול לעבוד בו ולהשכיר אותו — הרי ממונא [ממון] של הבעלים הוא, ונתינת שה לכהן — אין בכוחה להוציא את החמור מיד בעליו. כי תיבעי [כאשר תישאל השאלה] הרי זה אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה, שאמר שפטר חמור אסור בהנאה קודם פדייה, ואם כן, אינו שלו מתחילה, ורק על ידי הפדייה בשה הריהו זוכה בו.

וכך יש לשאול: האם להקדש מדמי ליה [הוא מדמה אותו], את פטר החמור, ורחמנא אמר [והתורה אמרה] בפדיון מן ההקדש: "ונתן הכסף וקם לו" (ראה ויקרא כז, יט), ומשמע: מי שנותן את הכסף, גם אם לא הוא הקדיש את הדבר, הריהו זוכה בו. או דלמא [שמא], כיון שהבעלים יכול לפדות את פטר החמור בשה, ששוויו פחות מחמור, נמצא דקני להו בביני וביני [שיש לו קנין בחמור, בהפרש שבין זה לזה], ולכן לא דמי [אינו דומה] להקדש, שאין בו כלל קנין למקדיש?

אמר רב נחמן, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: הגונב פטר חמור של חבירו קודם שנפדה, ונתפס — משלם תשלומי כפל לבעלים. ואף על פי שאין לו לבעלים עכשיו זכות בו — יש לו לאחר מכאן, לאחר שיפדהו.

ונברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר כשיטת] ר' שמעון, אמאי [מדוע] אין לו עכשיו? הרי לשיטתו פטר חמור מותר בהנאה לבעליו, ואם כן ממונו הוא! אלא פשיטא [פשוט] הדבר, ששיטת ר' יהודה היא, האוסר את פטר החמור בהנאה קודם שנפדה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שלהקדש מדמינן ליה [אנו מדמים אותו], שנותנים לפטר החמור דין הקדש — מדוע משלם תשלומי כפל? הלוא "וגנב מבית האיש" (שמות כב, ו), אמר רחמנא [אמרה התורה], ומדייקים מכאן: ולא מבית הקדש, שהגונב מן ההקדש אינו משלם תשלומי כפל! ומכאן שאין לפטר החמור דין הקדש, ולכן גם אם פדאו אדם אחר — הריהו של הבעלים. ומוסיפים: ותו לא מידי [ואין להוסיף עוד דבר] בענין זה, שהוכחה ברורה היא.

ג שנינו במשנה: היו לו שתי חמורות, אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו זכר ונקיבה ואין ידוע איזו ילדה זכר — הרי זה מפריש שה מספק, שמא זו שלא ביכרה ילדה זכר, והשה נשאר ביד הבעלים. ועוד שנינו לגבי השה שפדו בו את פטר החמור, שהוא נכנס לדיר יחד עם שאר הצאן כדי להתעשר מעשר בהמה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כיצד, באיזה מקרה, אמרו חכמים על פדיון פטר חמור שהוא נכנס לדיר להתעשר?

אי (אין) אתה יכול לומר שמדובר פה בשה שכבר בא ליד כהן, שהרי שנינו: הלקוח (הקנוי) ושניתן לו במתנה — פטור ממעשר בהמה, ושה זה הרי ניתן במתנה לכהן. אלא צריך לומר שמדובר בישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך ביתו, שמפריש עליהן מספק עשרה שיין כדי לפדותם, ומעשרן, צריך לעשר את אותם שיים, והן שלו.

ומעירים: מה ששנינו בברייתא זו מסייע ליה [לו] לרב נחמן, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים — מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן, והן שלו.

ועוד אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו, שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו שהיה כהן, שפטור מפדיון פטר חמור, ואותו אבי אמו כהן נפלו לו פטרי חמורים אלה בירושה מבית אבי אמו שהיה ישראל. במקרה זה, כבר נתחייבו פטרי החמורים בפדיון, וצריך היה הכהן לפדותם בשיים, אלא שרשאי היה ליטול אותם לעצמו.

ולכן, נכדו הישראל, היורש את זכותו בפטרי חמורים אלה, מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן, והן שלו, כאילו הפרישם סבו הכהן, והוריש לו אותם.

וכיוצא בזה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שהיו לו טבלים ממורחין בתוך ביתו, כלומר, פירות שאינם מעושרים, שנגמרה מלאכתם וכבר נתחייבו בתרומה ובמעשר, והיו אלו טבלים שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו כהן, ואותו אבי אמו כהן נפלו לו טבלים אלה מבית אבי אמו ישראל — מעשרן, מפריש מהם תרומות ומעשרות, ופירות התרומה והמעשר הראשון שהפריש הן שלו, כאילו עישר סבו הכהן טבלים אלה, וכבר זכה בהם, והוריש לו אותם.

ומעירים: וצריכא [וצריך] היה רב נחמן לומר שני דינים אלו, גם בפטרי חמורים וגם בטבלים, מפני דאי אשמועינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו את הראשונה], בפטרי חמורים, היינו אומרים: דווקא שם נחשב הדבר כאילו זכה בהם סבו הכהן, משום דקא מפריש וקאי [שהשה מופרש ועומד] כלומר, לא צריך היה לעשות מעשה של הפרשה, ודי שיאמר על שה שלו שהוא תחת פטר החמור, והרי הוא שלו.

אבל הכא [כאן], לגבי טבלים — הרי צריך להפריש את התרומה מן הטבל כדי שתיקרא בשם תרומה ויוכל הכהן לזכות בה, ויש לומר כי מתנות כהונה שלא הורמו מן התבואה — כמי שלא הורמו דמיין [נחשבות], ואם כן אימא [אמור] שלא נחשב הדבר כאילו זכה סבו הכהן בתרומה.

ומן הצד השני, אי אשמועינן הכא [אם היה משמיע לנו כאן], לענין טבלים, שנחשב הדבר כאילו זכה סבו הכהן בתרומה, הייתי אומר כי אין זה אלא משום שאפשר לעשורי מיניה וביה [לעשר את הטבל ממנו ובו], דהא מנח [שהרי הכל מונח] יחד, הטבל והתרומה שבו. אבל התם [שם], לענין פטר חמור, כיון דשה מעלמא בעי אתויי [ששה מהחוץ צריך להביא] כדי לפדותו, ולומר שהשה כבר מפריש וקאי [מופרש ועומד] ואינו צריך הפרשה אימא לא [אמור שאין אנו אומרים], על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

ד אגב כך מביאים הלכה דומה, אמר ר' שמואל בר נתן אמר ר' חנינא: הלוקח טבלים