ושואלים: אי הכי [אם כך], שזה הוא טעמו של ר' שמעון, בשר בחלב, שלדעת ר' שמעון מיטמא טומאת אוכלים, מאי איריא [מה שייך], מדוע ר' שמעון מנמק זאת בכך שהיתה לה שעת הכושר? תיפוק [תצא, תילמד] לי הלכה זו מן הטעם שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, שהרי לדעת ר' שמעון בשר בחלב אינו אסור בהנאה,

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר באיסור זה: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא), ולהלן, באיסור טריפה, הוא אומר: "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), ויש ללמוד בגזירה שווה: מה להלן, בטריפה, שנאמר "אנשי קודש", אסור באכילה ומותר בהנאה, אף כאן בבשר בחלב, שנאמר "עם קדוש" — אסור באכילה ומותר בהנאה!

ומשיבים: חדא ועוד קאמר [טעם אחד ועוד טעם נוסף הוא אומר], חדא [אחת] — כפי שאמר ר' יוחנן, שבשר וחלב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא. ועוד, שהרי לדידיה נמי [לישראל עצמו גם כן] הרי זה נחשב בכלל אוכל, שהרי היתה לו שעת הכושר. עד כאן נתבארה דעתו של ר' שמעון שהובאה בברייתא, שכל איסורי ההנאה שהזכיר התנא אינם מיטמאים בטומאת אוכלים, חוץ מבשר בחלב, מפני שהוא מותר בהנאה.

ואם איתא [יש] מקום לומר שגם לאחר עריפה שרי [מתיר] ר' שמעון את פטר החמור בהנאה, ליתני [שישנה] התנא: ומודה ר' שמעון בבשר פטר חמור ובשר בחלב שמטמאין טומאת אוכלין! אלא מכאן שהוא מודה שפטר חמור אסור בהנאה לאחר עריפה, וכדברי רבה, ולכן אינו מיטמא.

ודוחים: מכאן אין הוכחה, שכך יש לומר: אי דחשיב עליה [אם במקרה שחושב עליו] על פטר החמור, בשעת העריפה, שיאכלו ממנו אנשים — הכי נמי [כך גם כן] הריהו מיטמא טומאת אוכלים, לדעת ר' שמעון, לפי שאינו אסור בהנאה. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן, בברייתא זו, במה אנו עוסקים] — במקרה דלא חשיב עליה [שאינו חושב עליו] לאכילה, ואינו נחשב לאוכל משום שאין אנשים רגילים לאכול בשר חמור.

ושואלים: ואם מדובר כשלא חישב עליו לאכילה, טעמא מאי מטמאי רבנן [מהו הטעם שמטמאים חכמים] את בשר פטר החמור טומאת אוכלים? אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] רב ששת טעם לדבר: הואיל ואיסורו חישובו, כלומר, האיסור על ישראל לאוכלו, הוא עצמו מחשיב אותו כאוכל.

ומקשים: ולרבנן מי אמר [ולשיטת חכמים האם אומרים] הואיל ואיסורו חישובו? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: שלשה עשר דברים אמרו בנבלת עוף טהור, וזו אחת מהן — צריכה מחשבה מפורשת שיאכלוה אנשים, כדי ליטמא טומאת אוכלים, שהרי אין אנשים רגילים לאכול נבלת עוף, ואולם אינה צריכה הכשר, כלומר, אין צורך שיפלו עליה מים תחילה כדי להכשירה לקבל טומאת אוכלים.

ואי [ואם] אומר אתה כי איסורו של דבר הוא חישובו, למה לי מחשבה? הרי נבילה אסורה באכילה! ומשיבים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — שיטת ר' שמעון היא, והוא אינו סבור שאיסורו של דבר הוא חישובו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנה אחרת: נבלת בהמה טמאה (כגון סוסים וחמורים) בכל מקום שהוא, וכן נבלת עוף טהור, והחלב (שומן) של נבלת בהמה טהורה, בכפרים, שאין הגוים המצויים שם רגילים לאוכלם — צריכים מחשבה להאכילם, כדי שייטמאו טומאת אוכלים, ואינם צריכים הכשר. ואי אמרת [ואם אומר אתה] איסורו חישובו, למה לי מחשבה? הרי היא אסורה לישראל באכילה! ומשיבים: הא מני [זו גם כן כשיטת מי היא] — שיטת ר' שמעון היא.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו: נבלת בהמה טהורה בכל מקום, ונבלת עוף הטהור והחלב בשווקים, כלומר, בערים גדולות שיש בהן שווקים, ויש שם אנשים האוכלים אותם — אינן צריכין מחשבה ולא הכשר כדי שייטמאו טומאת אוכלים. ונדייק: דווקא נבלת בהמה טהורה אינה צריכה מחשבה, הא [אבל] נבלת בהמה טמאה בעיא [צריכה] מחשבה. ואם איסורו חישובו למה לי מחשבה? והרי היא אסורה באכילה לישראל!

וכי תימא הא מני [ואם תאמר שגם משנה זו כשיטת מי היא] — שיטת ר' שמעון היא, הא מדסיפא [הלוא מתוך שסופה] שיטת ר' שמעון הוי [הוא], רישא לאו [תחילתה, ששנויה בסתם, אינה] כשיטת ר' שמעון. דקתני סיפא [שהרי הוא שונה בסוף], ר' שמעון אומר: אף הגמל והארנבת והשפן והחזיר אינן צריכין לא מחשבה ולא הכשר כדי ליטמא בטומאת אוכלים. ואמר ר' שמעון: מה טעם? הואיל ויש בהן מקצת סימני טהרה (ראה ויקרא יא, ד—ז). ואם כן לא ניתן להעמיד את מחלוקת ר' שמעון וחכמים בשאלה האם איסורו חישובו!

אלא אמר רבא: דכולי עלמא לא אמרינן [לדעת הכל אין אנו אומרים] איסורו חישובו, וגם לדעת חכמים. ובפטר חמור, אי דערפיה מיערף [אם במקרה שערף אותו] — הכי נמי [כך גם כן] גם חכמים סבורים שאינו מיטמא טומאת אוכלים, מאחר שלא חישב עליו.