מאי לאו [האם לא] על הבהמה נאמר שאינו רשאי לתיתה בקבלה למחצית עובריה, ובודאי שלא לכל עובריה? ועונים: לא, על העובר. כלומר, מדובר כשהיה עובר במעיה, ואינו רשאי למוכרו. אבל מותר למכור בהמה שאינה מעוברת לעובריה.

ומעירים: דיקא נמי דקתני [מדוייק גם כן ששנינו]: קונסין אותו עד עשרה בדמיו בלשון זכר, משמע שעל העובר מדברים. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא. ואין מכאן ראיה שאסור למכור לגוי בהמה לעובריה.

א ומעירים: ברייתא זו שהבאנו, ששנינו בה: קונסים אותו עד עשרה בדמיו, מסייעא ליה [מסייעת לו] לריש לקיש, שאמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי — קונסין אותו לקנותה מן הגוי עד עשרה בדמיה.

לגוף הענין שואלים: האם "עד עשרה" נאמר דוקא או לאו דוקא [בדיוק או לא בדיוק]? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר ר' יהושע בן לוי: המוכר עבדו הכנעני לגוי — קונסין אותו עד מאה בדמיו, ומכאן שמה שנאמר בבהמה "עד עשרה" — לא בדיוק נאמר. ודוחים: אין להשוות ביניהם, שמא שאני [שונה] עבד, דכל יומא ויומא מפקע ליה [שכל יום ויום שהוא בידי הגוי הריהו מפקיע אותו] ממצו‍ת, ולכן צריך לקנוס אותו יותר.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את דברי ריש לקיש והדיון שעליהם באופן אחר. אמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי — קונסין אותו עד מאה בדמיה. ומתקשים: והרי תנן [שנינו בברייתא]: והנותן לו לגוי בהמה בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, קונסין אותו עד עשרה בדמיה, ולא עד מאה!

ומשיבים: במכירה לגוי פסקה מיניה [נפסקת הבהמה ממנו לגמרי], בקבלנות לא פסקה מיניה [אינה פוסקת ממנו לגמרי] אלא חוזרת אליו, ולכן אין קונסים אותו כל כך.

ושואלים: מה שאמר ריש לקיש, שקונסים את המוכר עד מאה בדמיה, האם דוקא או לאו דוקא [בדיוק נאמר או לא בדיוק]? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר ר' יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי — קונסין אותו עד עשרה בדמיו, נמצא שמה שנאמר בבהמה "עד מאה" — לא בדיוק נאמר. ודוחים: אין מכאן ראיה, שכן שאני [שונה] עבד, שכבר קנסוהו חכמים דלא הדר ליה [שאינו חוזר אליו], שתיקנו חכמים כי המוכר עבדו לגוי — יצא לחירות.

ושואלים: לפי הסבר זה, בהמה מאי טעמא [מה טעם] קנסוהו לקנותה ביותר ממה שקנסוהו בעבד — משום דקא הדרא ליה [שהיא חוזרת אליו], אם כן ניקנסיה טפי חד [שנקנוס אותו רק באחד יותר] כאילו לא היתה חוזרת אליו, כלומר, רק עד פי אחת עשרה בדמיה, ולא עד פי מאה! אלא יש להסביר באופן אחר: במכירת בהמה, שהיא דבר מצוי, קנסו עד מאה בדמיה, אבל עבד — מילתא דלא שכיחא היא [דבר שאינו מצוי הוא], שאדם מוכר עבדו לגוי, וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן [וכל דבר שאינו מצוי לא גזרו בו חכמים] כל כך, אלא עד עשרה בדמיו.

ב שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי להשתתף בוולדותיה, או הנותן לו בהמה בקבלה — חלקו של הישראל קדוש בבכורה. וחכמים אומרים כל זמן שיד הגוי באמצע, כלומר, שיש לו חלק בבכור — הריהו פטור מן הבכורה. אמר ר' יהושע: ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל" (שמות יג, ב),

רבנן סברי [חכמים סבורים]: "בכור... בבני ישראל" — מקצת בכור משמע, שאפילו מקצת הבכור של ישראל — חייב בבכורה, לכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "כל" — ללמד שאינו קדוש בבכורה עד דאיכא כוליה [עד שישנו כולו] של ישראל. ואילו ר' יהודה סבר [סבור]: "בכור" — כוליה [כל] הבכור משמע, שדוקא אם כולו של ישראל חייב בבכורה, לכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "כל" — שאפילו כל ש

הוא מן הבכור של ישראל — חייב בבכורה. איבעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] "בכור" — רובא [הרוב] משמע, שאם רובו של ישראל — חייב בבכורה. מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: "כל" משמע למלויי אתא [למלא בא], ללמד שדוקא אם כולו של ישראל חייב. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: "כל" לגרועי אתא [לגרוע בא], ללמד שאפילו מקצתו חייב.

ג ושואלים: ולדעת חכמים, כמה תהא שותפות של גוי בעובר, ותהא פטורה מן הבכורה? אמר רב הונא: אפילו אין לו אלא אזנו. מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: ולימא ליה [ושיאמר לו] הכהן לגוי: שקיל אזנך וזיל [קח את אזנך ולך]!

ומעירים: איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה, רב חסדא אמר: אם יש לגוי שותפות בדבר שעושה אותו נבלה כלומר, שאם יינטל ממנו ימות — הריהו פוטר מבכורה, ורבא אמר: אם יש לגוי שותפות בדבר שעושה אותו טריפה שאינו מת מיד אם יינטל, אבל התורה אסרה אותו באכילה מפני שהוא עתיד למות מחמת כן.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ומשיבים: בשאלה האם טריפה שאסרה התורה חיה, האם היא יכולה להמשיך ולחיות כך לאורך זמן. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי שותפות הגוי בדבר שעושה אותו טריפה פוטרת מן הבכורה, הרי זה משום שהוא קסבר [סבור] שטריפה אינה חיה, ויש לגוי איפוא חלק מהותי בבהמה. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ששותפות הגוי בדבר שעושה אותו נבלה פוטרת מן הבכורה — הרי זה משום שאינה יכולה לחיות בלא חלק זה, אבל טריפה — חיה.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] רב פפא: הא [זה] שאמר רב הונא, ששותפות הגוי אפילו באזנו של הבכור פוטרת, וזה שאמרו רב חסדא ורבא, שדווקא אם היה שותף בעיקר חייה של הבהמה הרי זה פוטר — לא פליגי [אינם חלוקים], הא [זה] שאמר רב הונא — בו, בעובר, הא [זה] שאמרו רב חסדא ורבא — באמו.

אמר להו [להם] רב פפא: מאי שנא [במה שונה] בו, שדי בשותפות באוזנו — משום דבעינן [שאנו צריכים] לקיים "כל בכור" (שמות יג, טו) וליכא [ואין כאן], באמו נמי [גם כן] בעינן [אנו צריכים] "כל מקנך תזכר" (שמות לד, יט) וליכא [ואין כאן]! אלא, לא שנא [אינו שונה], וכשם שהם חלוקים בעובר כך הם חלוקים באם.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי: ומדוע אם עיקר חייו של העובר בידיו של הגוי הרי זה פוטר מן הבכורה? מאי שנא [במה שונה] הדבר מנפלים, דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו קדשי [שאף על פי שאין להם חיות וכנבילה הם, הריהם קדושים], דאמר מר [שאמר החכם] על הכתוב: "פטר שגר בהמה וכו' הזכרים לה' " (שמות יג, יב) — העובר שגר בבהמה, שמקומו ברחם אמו, ויצא קודם זמנו, גם הוא קדוש בבכורה!

ומשיבים: התם [שם, בנפלים] כיון דלא עריבו בהו [שלא נתערבו בהם] חולין — קרינא בהו [קוראים אנו בהם] בבהמה "כל בכור... בישראל", אבל הכא [כאן], כשיש לגוי חלק בעוברים, כיון דעריבו בהו [שמעורבים בהם] חולין — לא קרינא בהו [אין קוראים בהם] "כל בכור בישראל".

מסופר, פעם אחת ר' אלעזר לא על לבי מדרשא [לא נכנס לבית המדרש], אשכחיה [מצא אותו] את ר' אסי, אמר ליה [לו]: מאי אמור רבנן בי מדרשא [מה אמרו חכמים בבית המדרש]? אמר ליה [לו]: