דאתו לידיה בטבלייהו [שבאו הפירות בתחילה לידיו של הכהן בטבלם], וקסבר האי תנא [וסבור תנא זה] כי מתנות שלא הורמו — כמי שהורמו דמיין [הן נחשבות], ולכך זכה בהם הכהן מן ההפקר (שהרי קדם לכל כהן אחר בתפיסתן), ומסירתם לכהן, אף שהם עדיין בטבלם, נחשבת כ"משעת הרמה", ולכך חייב בעל הבית על אכילתם. ומציעים עוד בבירור דברי רב חסדא,

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הרי שאנסו אנשי בית המלך את הבעלים למסור להם את גרנו (ערימת התבואה), אם היה זה בפרעון חובו, שהיה חייב להם סכום כסף מוגדר שנזקף עליו כחוב — הריהו חייב לעשר מתבואות אחרות שיש לו, כשיעור המעשרות שהיה מפריש מהתבואה שנלקחה ממנו. שהרי כבר נתחייב בהפרשת מעשרותיה, וכאילו מכרה לאחר. ואולם אם באנפרות [בשרירות] נלקחה ממנו התבואה בידי אנשי בית המלך — הריהו פטור מלעשר. ומתוך שחייב לשלם לכהן את מעשרות תבואה שנלקחה ממנו בפרעון חובו, נלמד שהרי זה ממון שיש לו תובעים (שאילולי היה צריך לשלם בעל כרחו, לא היה צריך להפריש תבואה ממקום אחר), ושלא כשיטת רב חסדא!

ודוחים: שאני התם [שונה שם] הדין, משום שנמצא דקא משתרשי ליה [שהוא מרויח לו] בזה שנלקחה ממנו התבואה בחובו, שמעתה אין הוא צריך להפריש ממנה מעשרות שהתחייב כבר בהם. לכך אמרה הברייתא שחייב להפריש מעשרות ממקום אחר, ולא משום שהוא נתבע על ידי הכהנים לשלם להם.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: אמר לו ישראל לטבח "מכור לי בני מעיה של פרה" מסויימת, והיה בהן בתוך המעיים מתנות כהונה (קיבה) שלא ניתנו לכהן — הקונה הוא שנותנן את המתנות לכהן, והטבח אינו מנכה לו בשל כך מן הדמים ששילם עבור בני המעיים, שכן ידע הקונה שהקיבה נמצאת בבני המעיים ואינה בכלל המכירה. ואולם אם לקח (קנה) הימנו (ממנו) במשקל, ששילם עבור משקל מסויים של בני מעיים — הקונה אמנם נותנן לכהן את מתנותיו, ואולם הטבח מנכה לו את משקל הקיבה מן הדמים שקיבל.

ומעתה יש לשאול: אמאי [מדוע] נדרש הקונה לתת את הקיבה לכהן, ליהוי [יהא] נחשב הטבח שמכר בני מעיה של פרה עם הקיבה שבהם, כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, שלשיטת רב חסדא הריהו פטור מלשלם. ושלא כשיטת רב חסדא! ודוחים: שאני התם [שונה שם] הדין, שהקונה חייב לתת את מתנות הכהונה שבידו משום דאיתנהו בעיניהו [שהן נמצאות בעינן, שלא נאכלו או אבדו], ורב חסדא דיבר באופן שאינן בעין.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת לענין דברי רב חסדא, ממה ששנינו: תשעה דברים הם נכסי כהן: התרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ראשית הגז, ומתנות, והדמאי, והבכורים, ושווים של של נכסי הגר שנגזלו בידי אדם, ונשבע הגזלן לשקר שלא גזלו, ולאחר מכן מת הגר בלא יורשים, והודה הגזלן שנשבע לשקר שהריהו משלם לכהן את שווי הקרן של נכסי הגר, ובתוספת החומש (חמישית) שלהם.

ונברר: למאי [למה, לאיזה ענין] אמרו בדברים הללו שהם נכסי כהן? לאו [האם לא] לענין להוציאן בדיינין, ושלא כשיטת רב חסדא! ודוחים: לא, כוונת הדברים לכדתנן [לכמו ששנינו]: למה אמרו שהם נכסי כהן? שקונה בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב של הכהן נוטלן בפרעון חובו, ואשה של כהן המתגרשת ממנו נוטלת מהם בכתובתה, ויכול הכהן לקנות בדמי אלה ספר תורה.

א מסופר: ההוא ליואה דהוה חטף מתנתא [לוי אחד שהיה חוטף מתנות כהונה, זרוע לחיים וקיבה] מידיהם של ילדים שהיו מוליכים את מתנות אביהם לכהן. אתו [באו] אמרו ליה [לו] לרב שכך נוהג אותו לוי. אמר להו [להם]: לא מסתייה [לא דיו] שכאשר הוא שוחט את בהמתו דלא שקלינן מיניה [שאין אנו לוקחים ממנו] מתנות כהונה, אלא הוא מיחטף נמי חטיף [לחטוף גם כן חוטף] מתנות הנשלחות לכהן?!

ושואלים: ולדעת רב, אי איקרו [אם הלוים נקראים] "עם" — משקל נמי לשקול מינייהו [שיקחו גם כן מהם] זרוע לחיים וקיבה, שהריהם בכלל הנאמר במצות נתינת זרוע לחיים וקיבה "מאת העם מאת זובחי הזבח" (דברים יח, ג).

ואי לא איקרו [אם לא נקראים] הלוים "עם" — רחמנא פטרינהו [התורה פטרה אותם], ואין אנו עושים להם טובה אם איננו לוקחים מהם מתנות זרוע לחיים וקיבה! ומשיבים: מספקא ליה אי איקרו [מסופק היה לו לרב אם נקראים] הלוים "עם" אי לא איקרו [או לא נקראים] "עם". ומשום הספק פטר את הלוים מלתת מתנות לכהן, שהרי כלל הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ב ובענין זה מסופר: יתיב [ישב] רב פפא וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] של רב. איתיביה [הקשה לו] רב אידי בר אבין לרב פפא ממה ששנינו, ארבע מתנות עניים הן שבפירות הכרם, ואלו הן: הפרט (גרגרי ענבים מועטים הנושרים מן האשכול בזמן הבציר), והעוללות (אשכולות ענבים שאינם שלמים), והשכחה (אשכולות ענבים הנשכחים בכרם), והפאה (מעט אשכולות בקצה הכרם). ושלש מתנות עניים הן שבתבואה: הלקט (שיבולים הנושרות בזמן הקצירה) והשכחה, והפאה. שנים מתנות עניים הן שבפירות ה

אילן: השכחה, והפאה. כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים, שאין לבעלים זכות בהם, אפילו זכות לחלק אותם לאדם מסויים, וכל הקודם וזכה בהן, הריהן שלו. ואפילו עני שבישראל שיש לו כרם או שדה תבואה או אילן חייב לתת מתנות עניים בפירותיו, ואם אינו נותנן — בית דין מוציאין מידו.

ואולם מעשר עני (המופרש מן התבואות והפירות בשנים השלישית והשישית לשנות השמיטה) המתחלק בתוך ביתו (שלא כשאר מתנות עניים הניתנות בהיות הפירות בשדה) — יש בו טובת הנאה לבעלים, שרשאי לתת את מעשר העני שברשותו לאיזה עני שירצה. ובדומה לשאר מתנות עניים, אפילו עני שבישראל אם אינו מפריש מפירותיו מעשר עני — בית הדין עומדים ומוציאין אותו מידו. ואילו שאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקבה אינן כמתנות עניים, שאין מוציאין אותן לא מכהן אחד ליתנן לכהן אחר, ולא מלוי אחד ליתנן ללוי אחר. ועתה מפרשים את דברי ברייתא זו.

שנינו בה כי ארבע מתנות עניים הן שבפירות הכרם, הפרט, והעוללות, והשכחה, והפאה. ומפרטים את מקורן בכתובים: דכתיב [שנאמר]: "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, י)

— שמצוה להניח את העוללות לעני ("לא תעולל"), וכן את הפרט ("ופרט... לא תלקט"). ועוד כתיב [נאמר]: "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, כא), אמר ר' לוי: "אחריך" — זו רמז לשכחה, שעומר השכחה הוא זה שנשכח מאחוריו של הקוצר, ואילו זה שלפניו — אינו שכחה. ובאשר למקור מצות

פאה שחייבים גם בה בפירות הכרם — גמר [למד] בגזירה שווה "אחריך" "אחריך" ממה שנאמר בזית, דכתיב [שנאמר]: "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים שם, כ), ותנא דבי [ושנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל בפירוש הלשון "לא תפאר": שלא תטול תפארתו ממנו אלא תשאיר פאה.

ועוד שנינו בברייתא כי שלשה מתנות עניים הן שבתבואה, והן: הלקט,