דאגב חורפיה בלע [שמתוך חריפותו הוא בולע ביותר] ובלע משמנונית הבשר שבסכין, ונאסר בכך לאכילה בכותח. אבל סכין שיש בה טעם בשר שחתכה את ירק הקישות, שאין בירק כזה חריפות כשל צנון — אין הקישות נאסר בכך לאכילה בכותח, שאין שמנונית הבשר נבלעת בו, ולכך די שיהא גריר לבי פסקיה ואכיל [גורר, מסיר את מקום החיתוך, ואוכל] את הקישות אף בכותח.

וכן קילחי דליפתא [קלחים של לפת] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר — שרי [מותרים] הם באכילה עם כותח. ואולם קלחים דסילקא [של סלק] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר — הריהם אסירי [אסורים] באכילה עם כותח, לפי שהסכין בחיתוכם נתן בהם משמנונית הבשר שבה. ואולם אי פתך בהו דליפתא [אם עירב בין קלחי הסלק, קלחי לפת] באופן שחתך בתחילה בקלחי הלפת ולאחר מכן בקלחי הסלק — שפיר דמי [יפה נחשב], ומותר, שכן חיתוך קלחי הלפת מבטל את טעם השמנונית שבסכין.

א ובענין קרוב מביאים מה שבעא מיניה [שאל אותו] רב דימי מרב נחמן: מהו הדין לענין אנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא [הנחת כד מלח, שממנו רגילים למלוח את התבשיל הבשרי, אצל ליד כד של כותח, שהוא מאכל חלבי], האם יש מקום לחשוש שמא יפול מן הכותח במלח, בלא שידע, ויבוא למלוח ממנו את התבשיל הבשרי? אמר ליה [לו] רב נחמן לרב דימי בתשובה: אסור הדבר. חזר ושאל אותו רב דימי: וכד דחלא מאי [של חומץ, הניתן בתבשיל הבשרי בצד כד של כותח, מהו], האם יש לחשוש שמא יפול מן הכותח אל החומץ? אמר ליה [לו]: שרי [מותר] הדבר, שאין מקום לחשש זה.

חזר ושאל רב דימי: ומאי שנא [ובמה שונה] הדבר, מה ההבדל בין שני אלה? השיב לו רב נחמן: לכי תיכול עלה כורא דמלחא [כאשר תמדוד על כך כור, מידה גדולה, של מלח] אז תבין! כלומר, עיין ותבין בעצמך. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? האי [זה, כותח שנפל ממנו למלח] — איתיה איסורא בעיניה [ישנו האיסור בעינו], שהרי הוא ניכר, שכן הריהו עבה, ואין הוא בטל במלח. ולכך אסור להניח את כד הכותח בצד כד המלח. ואילו האי [זה, כותח שנפל לחומץ] — ליתיה איסורא בעיניה [אין האיסור ניכר בעינו]. ואין הכותח נותן טעם בחומץ.

ב ועוד בדינו של כד כותח, נמסר כי ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא [גוזל אחד שנפל לתוך כד של כותח], ואף שהכותח הוא מאכל חלבי — שרייה [התיר אותו] רב חיננא בריה [בנו] של רבא מפשרוניא את הגוזל באכילה. אמר רבא: מאן חכים למישרי כי האי גוונא [מיהו החכם להתיר דבר כזה שנראה על פניו כאיסור], אי לאו [אם לא] רב חיננא בריה [בנו] של רבא מפשרוניא! וטעם ההיתר, שכן קסבר [סבור הוא] כך: כי [כאשר] אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא [במקום, באופן] שהוא מלוח כל כך, עד שהוא אינו נאכל מחמת מלחו. אבל האי כותחא [כותח זה] הרי נאכל מחמת מלחו. ובהגדרה מדוייקת של

היתר זה בגוזל מוסיפים כי הני מילי [ודברים אלה] שהותר הגוזל, נאמרו רק בבשר גוזל חי (שאין הבשר מבושל), אבל אם היה זה בשר גוזל צלי — בעי [צריך] קליפה [היה צריך לקלוף אותו] מלמעלה סביב. ואי אית ביה פילי [ואם יש בו, בבשר הגוזל, בקעים] — כוליה [כולו] אסור, שכן הריהו בולע מבעד בקעיו. וכן אי מתבל [אם הוא מתובל] בתבלין — הרי התבלין מרכך את הבשר, ובולע וכוליה [כולו] אסור.

ג אמר רב נחמן, אמר שמואל: ככר לחם שחתך עליה בשר צלוי — אסור לאכלה, מפני שהדם היוצא מן הבשר הצלוי נבלע בה. ומסייגים הלכה זו בכמה סיוגים: והני מילי דאסמיק [ודברים אלה נאמרו רק כשמואדם הבשר] מפני ריבוי הדם שבו, ולא בשאר בשר. ועוד: הני מילי דאבריה [דברים אלה נאמרו דווקא כשעברו], שחלחל הדם שנבלע בככר הלחם מצד לצד, עד שנראה משני הצדדים. ועוד: הני מילי דאסמכיה [דברים אלה נאמרו דווקא כשסמיך הוא הנוזל היוצא מן הבשר הצלוי], אבל אם היה קלישתא [קלוש, צלול] — לית לן [אין לנו] בה איסור בככר לחם זה.

ומסופר כי שמואל שדי ליה לכלביה [היה זורק אותו, אותו ככר לחם לכלבו], אף שהתקיימו בו כל התנאים הללו, ואילו רב הונא לא היה אוכל ככר זו, אלא יהיב ליה לשמעיה [היה נותן אותו לשמשו]. על דבר זה תוהים: מה נפשך [מה רצונך] בהנהגה זו של רב הונא, שכן אי שרי [אם מותר לאכול] ככר זו — לכולי עלמא שרי [לכל מותר], ואף רב הונא יכול לאוכלה. ואי [אם] אסור לאכול ככר זו — לכולי עלמא [לכל] אסור, ואין לתת לשמש! ומשיבים: מותרת ככר זו באכילה, ואולם שאני [שונה, מיוחד] הוא רב הונא, דאנינא דעתיה [שדעתו אנינה], ונמנע מלאוכלה לא מחמת האיסור אלא מפני שלא היה נעים לו לאכול את הדבר, ולכך נתן לשמשו לאכול. רבא אכיל ליה, וקרי ליה "חמר בשר" [היה אוכל אותו, והיה קורא לו "יין בשר"].

ד ועוד הלכה דומה, אמר רב נחמן, אמר שמואל: אין מניחין כלי תחת בשר הנצלה, כדי לקלוט בו את שמנונית הבשר, עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו, שכבר נפלט כל דמו של הבשר מתוכו, ומעתה יוצאים שומנים הכשרים לאכילה. ושואלים: מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] שכלה מראה אדמומית שבו? ומשיבים: מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא אמר: משתעלה תימרתו (משיעלה העשן מן הבשר), הרי זה סימן שנגמר כבר תהליך יציאת הדם מן הבשר.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ודלמא תתאה מטא, עילאה לא מטא [ושמא הצד התחתון של הבשר, זה הנמצא על הגחלים אמנם כבר נצלה, אבל הצד העליון של הבשר עדיין לא נצלה, ויוצא ממנו דם האסור באכילה]? אלא אמר רב אשי: לית ליה תקנתא [אין לו תקנה] לזה הרוצה לאסוף משמנונית בשר הנצלה על גחלים, אלא משדא ביה תרתי גללי מלחא [לשים בו בכלי שמתחת לבשר וכן על הבשר שני גושי מלח],