ונאסרה החתיכה שהתבשלה עם הכבד, לא משום הדם שבלעה ממנו, אלא משום שמנוניתא [השמנונית] שבכבד האסור שבלעה ממנו. ואילו שאלתי היא בכבד המותר, שהתבשל עם חתיכת בשר אחרת, ומשום בליעת דמא [דם] שבולעת החתיכה האחרת מהכבד, מאי [מה] דינה. ולא נפתרה בעייתי ממה שמסרת מפי ר' זריקא, שכן ר' אמי אכל את הכבד שהתבשל לעצמו.

ובהמשך הדברים מסופר, כי הדר סליק [כאשר חזר ועלה] רב ספרא לארץ ישראל, שוב אשכחיה [מצא אותו] את ר' זריקא, והציע רב ספרא שוב את שאלתו לענין ההנהגה בבישול כבד, והוסיף כי שאלתו מתייחסת לכבד המתבשל עם חתיכות בשר אחרות. אמר ליה [לו] ר' זריקא: האי נמי לא תבעי לך [בזה גם כן לא תישאל לך], דאנא [שכן אני] וינאי בריה [בנו] של ר' אמי איקלען לבי [הזדמנו לבית] יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי, וקריבו לן קניא בקופיה [והביאו לפנינו את הקנה של הבהמה, וסביבותיו, כל המחובר אליו], הריאה, הלב, והכבד, שכולם התבשלו יחד, ואכלנא [ואכלנו]. והרי זו ראיה כי אין הכבד אוסר בדם הנפלט ממנו את החתיכות שהתבשלו אתו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי, ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת ר' שמואל מזרוקיניא: ודלמא [ושמא] באותו מעשה שהעיד עליו ר' זריקא פי הקנה חוץ לקדרה הוה [היה], ובאופן זה אין דם הכבד יוצא אל תוך הקדירה, אלא עובר דרך קנה הכבד אל הקנה הגדול שבריאה, ודרכו הוא נשפך אל מחוץ לקדירה, ואין דם הכבד יכול להיבלע בשאר החתיכות. ולכך לא נאסרו הלב והריאה שהתבשלו עם הכבד. ועדיין אין אנו יודעים מה דין חתיכה שהתבשלה עם הכבד. והוסיף עוד בדחיית הראיה, אי נמי [או גם כן], אפשר לומר כי במעשה שהעיד עליו ר' זריקא, מיחלט הוה חליט ליה מעיקרא [לחלוט הוא שחלט אותו בתחילה], שעשה בו פעולה המצמיתה את הדם במקומו שלא יצא עוד משם, לפני שהתבשל עם הריאה והלב, ולכך לא נאסרו בבישול עם הכבד. ואילו שאלת אביי היתה בכבד שלא נחלט לפני שהתבשל עם חתיכות בשר אחרות. שכן מנהג הוא לחלוט את הכבד, כי הא [כמו זה] שרב הונא חלטי ליה בחלא [היו חולטים לו את הכבד בחומץ], ורב נחמן חלטי ליה [היו חולטים לו] במים רותחין. וכן למדנו בענין זה כי סבר רב פפא שהיה תלמיד קמיה [לפני]

רבא למימר [לומר] שכבד שחלטו אותו בחלא [חומץ] — אותו החומץ אסיר [אסור] באכילה, מפני שבלע מדם הכבד. אמר ליה [לו] רבא לרב פפא: אין זה כדבריך, שכן אי חלא אסיר [אם החומץ שחלטו בו את הכבד אסור] — איהו נמי אסיר [הוא, הכבד גם כן אסור], שהרי כי היכי דפליט, הדר בלע [כמו שהוא פולט דם ואוסר את החומץ, כן הוא חוזר ובולע] מן החומץ האסור, ונאסר הוא עצמו בכך. ואולם כיון שמנהג הוא לחלוט את הכבד בחומץ, הרי זה מלמד שאין החומץ נאסר בכך.

ומסופר כי רב בר שבא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב נחמן, אייתו ליה כבדא שליקא [הביאו לפניו לאכילה כבד שלוק, מבושל] ולא אכל רב בר שבא ממנו. אמרו ליה [לו] בני הבית לרב נחמן כי בר בי רב דלגיו לא אכיל [בן בית המדרש, תלמיד חכם שנמצא בפנים אינו אוכל]! ומנו [ומי הוא]? רב בר שבא. אמר להו [להם] רב נחמן: גאמו לשבא [האכילו את שבא] בעל כרחו.

ומסכמים שבעייתו של אביי בדין הכבד שהתבשל עם חתיכות בשר אחרות תלויה כמחלוקת תנאי [תנאים] בה. שכן שנינו כי ר' אליעזר אומר שהכבד שהתבשלה עם חתיכות בשר אחרות הריהי אוסרת אותן, ואילו היא עצמה אינה נאסרת, מפני שאמנם היא פולטת דם בזמן שהיא מתבשלת ואולם היא עצמה אינה שבה ובולעת מהדם שנפלט ממנה, שכן טרודה היא בפליטה. ואילו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר כי אם הכבד היתה מתובלת כשהתבשלה עם חתיכות בשר אחרות — הריהי אוסרת אותן, ואף היא עצמה נאסרת בכך, משום שהתיבול גורם לכבד לבלוע בשעת הבישול מן הדם שנפלט ממנו. וכמו כן אם הכבד היתה שלוקה (מבושלת ביותר) — הריהי אוסרת את החתיכות האחרות שהתבשלו עימה, ואף היא עצמה נאסרת, שבולעת מן הדם.

א ועוד בענין הכבד, מסופר כי רבה בר רב הונא אקלע לבי [הזדמן לביתו] של רבה בר רב נחמן, וסעד על שולחנו של רבה בר רב נחמן ביום השבת. בתוך כך אייתי לקמיה תלת סאוי טחאי [הביאו לפניו לאכול שלוש סאים של פת נקיה שניטוחה בשמן ודבש], אמר להו [להם] רבה בר רב הונא לבני ביתו של רבה בר רב נחמן: מי הוה ידעיתו דאתינא [האם הייתם יודעים שאני בא] שהכנתם אוכל כה משובח? אמרו ליה [לו]: מי עדיפת לן מינה [האם אתה עדיף ממנה, מהשבת], דכתיב [שנאמר בה]: "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח, יג), ולכבוד השבת עשינו כן!

אדהכי, אשכח ההוא כבדא דהוה בה סמפונא דבליעא דמא [בתוך כך, מצא רבה בר רב הונא בתוך המאכלים שהוגשו לפניו כבד אחד שהיה בו סימפון שמובלע בו דם], אמר להו [להם] לבני הבית: אמאי עבדיתו הכי [מדוע אתם עושים כך], שהרי אף שדם הבלוע בכבד מותר, אבל דם הכנוס בסימפונות שבו הריהו אסור! אמרו ליה [לו] בני ביתו של רב בר נחמן: אלא היכי נעביד [איך נעשה] בהכשר אכילתו של הכבד? אמר להו [להם]: בתחילה קרעו את הכבד שתי וערב (לאורך ולרוחב), והניחו את צד חיתוכא [החיתוך] לתחת, כלפי מטה, כשתתנוהו בתנור, כדי שבכך יזוב הדם ויצא.

ומעירים: והני מילי כבדא [ודברים אלה אמורים דווקא בכבד], ומפני הדם הכנוס בתוכו בסימפונות, אבל בטחלא [טחול] — אין צורך בקריעה זו, כי מה שיש בו שומנא בעלמא [שומן בלבד] הוא. כי הא [כמו זה] הנמסר לנו כי שמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דעביד מלתא [היו עושים לו תבשיל של טחולים ביום שהקיז דם].

ב ומביאים עוד בדינו של הכבד. אתמר [נאמר] כי אם צלו בתנור על שיפוד חתיכות בשר, באופן זה שכבדא עילוי בשרא [הכבד נתון על הבשר] — אף שזב דם מן הכבד על הבשר, הבשר שרי [מותר]. וטעם הדבר: שכן דמא [הדם] הזב מן הדבר הצלוי בתנור הריהו משרק שריק [מחליק] על הבשר שתחתיו ואינו נבלע בו. ואולם אם כחלא עילוי בשרא [כחל נמצא על הבשר] בשעה שנצלה בתנור — הבשר אסור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן החלב היוצא מן הכחל הניצלה הריהו סרוכי מסריך [נדבק ונבלע בבשר].

רב דימי מנהרדעא מתני אפכא [היה שונה להיפך]: באופן בו כחלא עילוי בשרא [כחל מעל הבשר] — הבשר שרי [מותר], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן איסור בשר בחלב, בחלב של בהמה שחוטה (כגון החלב שבכחל) אינו אלא דרבנן [מדברי סופרים], ולכך אין חוששים באיסור חכמים שמא נבלע החלב בבשר שמתחתיו. ואולם באופן בו כבדא עילוי בשרא [כבד מעל הבשר] — הבשר אסור, משום שאיסור דם הריהו איסור דאורייתא [מן התורה], ויש לחשוש שמא בלע הבשר דם מן הכבד שמעליו.

ובענין זה דרש מרימר ברבים, הלכתא [הלכה] היא: בין כבדא [כבד] בין כחלא [כחל], הניצלים בתנור עם חתיכת בשר, אם היו הכבד או הכחל תותי בשרא [מתחת לבשר] — שרי [מותר] הדבר, ואם היו עילוי בשרא [מעל הבשר], בדיעבד אם עשה כן — אין [כן] מותר הבשר, ואולם לכתחלה — לא יעשה כן.

ומסופר בענין זה כי רב אשי איקלע לבי [הזדמן לביתו] של רמי בר אבא חמוה [חמיו], חזייה לבריה [ראה את בנו] של רמי בר אבא דקא [שהוא]