ומשיבים: גיד הנשה הריהו בריה (דבר שלם לעצמו), ושאני [שונה] דינה של בריה משאר איסורים, שאין היא בטילה ברוב.

א ועוד שנינו במשנתנו כי בדומה לדין גיד הנשה שהתבשל עם גידים המותרים באכילה, כן הוא דינה של חתיכה של בשר נבלה שהתבשלה עם חתיכות בשר המותרות באכילה. שאם הוא מכיר את החתיכה האסורה, הריהו מוציאה מן התערובת, ואין היא אוסרת את שאר התבשיל אלא אם כן היה בה כדי לתת בו טעם. ושואלים: ותבטיל ברובא [ותיבטל חתיכת בשר האיסור ברוב ההיתר שהתבשל עימה]!

הניחא למאן דאמר [זה נוח, אין זו שאלה, לשיטת מי שאומר] כי כל דבר שדרכו לימנות (להימנות. שלפעמים מונים כל יחידה שבו לעצמה) שנינו בו שכל דבר כזה מוגדר כדבר חשוב, ולכך אינו מתבטל ברוב. ואף חתיכות בשר, מאחר שלפעמים הן נימנות כל אחת לעצמה, הריהן נחשבות כדבר חשוב, ולכך אינה מתבטלת. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי דווקא את זה שדרכו תמיד לימנות שנינו שרק זה נחשב דבר חשוב, שאינו מתבטל ברוב. אבל דבר שרק לעיתים מונים אותו לעצמו, הריהו מתבטל ברוב. ואם כן חתיכת בשר זו, שלא תמיד היא נמנית לעצמה, מאי איכא למימר [מה יש לומר] מדוע אין היא בטילה ברוב? ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד] הוא דינה של חתיכה בשר, משום שהיא נחשבת דבר חשוב, שאינו בטל ברוב, הואיל וראויה היא להתכבד בה לפני האורחים. ומסבירים:

צריכא [נצרכה] להיאמר ההלכה שאין חתיכת בשר נבילה בטילה, וכן נצרכה להיאמר ההלכה שאין גיד הנשה בטל, ולא היה די בהשמעת אחת מהן. משום דאי אשמעינן [שאם התנא היה משמיע לנו] דין זה רק בגיד הנשה — היינו אומרים שהרי זו הלכה בגיד הנשה בלבד, משום שבריה היא, אבל חתיכה של בשר נבילה, שאינה בריה — אימא [אמור] שלא, שהריהי בטילה ברוב.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] דין זה רק בחתיכה, הייתי אומר שאינה מתבטלת — הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים, אבל גיד הנשה, שאין ראוי להתכבד בו — אימא [אמור] שלא כך הוא דינו, והריהו בטל ברוב. לכך צריכא [צריך] שתיאמר ההלכה בשני המקרים.

ב ועוד בדיני ביטול ברוב של חתיכת איסור שהתבשלה עם חתיכות היתר, דרש רבה בר בר חנה: חתיכה של בשר נבלה, וכן חתיכה של דג טמא, שהתבשלה עם חתיכות היתר, אם מזהה את החתיכה האסורה ומסירה מן התבשיל — אינה אוסרת את התערובת, עד שתתן טעם ברוטב (המיצים היוצאים מחתיכות הבשר והדגים והמתבשל עימן) ובקיפה (פירורים ותבלינים, כבצל ושום, הניתנים בתבשיל להשבחת טעמו) ובחתיכות.

ונמסר כי אוקי [העמיד] רב בבית המדרש אמורא עליה [מתורגמן עליו, לפניו], שיחזור על דבריו בקול רם לפני הרבים, להודיע שאין הלכה כדעת רבה בר בר חנה, וכך דרש רב: כיון שנתן האיסור טעם בחתיכה האחרת של היתר שהתבשלה עימה לבדה — אותה חתיכה עצמה נעשת נבלה (ונעשית אסורה לעצמה) ואם תתבשל חתיכה זו עם חתיכות אחרות, הריהי אוסרת את כל החתיכות כולן, מפני שהן מינה של חתיכת ההיתר, ולכך אין היא מתבטלת בהן. ודנו חכמים בדברי רב אלה.

אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי: מכדי [הרי] רב כשיטת מאן [מי] אמרה לשמעתיה [את הלכתו] זו? כשיטת ר' יהודה בדיני ביטול ברוב, שאמר כי מין איסור שהתערב בהיתר שהוא מינו — לא בטיל [אינו בטל], אולם אם כן, מאי איריא [מה שייך] מדוע אמר רב את הלכתו זו כי [כאשר, באופן] שהתבשלו חתיכות האיסור וההיתר יחד ונתן טעם האיסור בהיתר? והרי אפילו כי [כאשר] לא התבשלו החתיכות יחד אלא רק התערבו לא נתן טעם נמי [גם כן], לדעת ר' יהודה אין האיסור מתבטל! אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשקדם וסלקו את האיסור ממקום בישולו, ושוב אין חתיכת האיסור מעורבת עם חתיכות ההיתר. ולכך, אם הספיקה חתיכת האיסור לתת טעם בהיתר — הרי החתיכה שנתנה בה טעם נאסרת, ואוסרת אחרות. ואם לא הספיקה לתת טעם בהיתר — אין ההיתר נאסר.

רבא אמר הסבר אחר לשיטתו זו של רב: