בהמה טמאה בכלל חיה טמאה, בהמה טהורה בכלל חיה טהורה. והוסיף ר' יונתן, ובלשון הזה אמר לי בן עזאי, לאחר שאמרתי לו דברים אלו בשם ר' ישמעאל: חבל על בן עזאי שלא שימש את ר' ישמעאל!

לגופו של הענין מבררים, מה ששנינו: חיה בכלל בהמה מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' איל וצבי ויחמור" וגו' (דברים יד, ד), הא כיצד מונה הכתוב איל וצבי שהן חיות, בתוך "זאת הבהמה"? אלא מכאן למדנו שחיה בכלל בהמה.

בהמה בכלל חיה מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה" (ויקרא יא, ב), הא כיצד אתה מיישב את הכתוב, שמתחילה הוא פותח ב"זאת החיה", וממשיך ב"מכל הבהמה כל מפרסת פרסה"? אלא מכאן למדנו שבהמה בכלל חיה.

ומעתה מבארים את המשך הברייתא: מה ששנינו חיה טהורה בכלל בהמה טהורה — לענין סימנים נאמר, שהחיה נחשבת טהורה אם יש לה אותם סימנים שנמנו אצל הבהמה הטהורה, שהיא מעלה גרה ומפריסה פרסה, ופרסתה שסועה. ומה ששנינו:

חיה טמאה בכלל בהמה טמאה — נוגע לענין איסור הרבעה של מינים שונים, וכפי שבבהמה אין חילוק בין הטהורה לטמאה לענין זה, שנאמר: "בהמתך לא תרביע כלאים" (ויקרא יט, יט), כך גם בחיה אין חילוק בין טהורה לבין טמאה.

ומה שנאמר: בהמה טמאה בכלל חיה טמאה — לענין מה שאמר רבי נאמר. דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בפרשת קרבן "עולה ויורד", שמביא מי שנטמא ונעלם הדבר ממנו ואכל קודש או נכנס למקדש: "נפש אשר תגע וכו' או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ונעלם ממנו והוא טמא ואשם" (ויקרא ה, ב), ועל כך

רבי אומר: אקרא אני (כלומר, די שיהיה כתוב כאן) רק חיה טמאה, בהמה למה נאמרה? והרי בהמה בכלל חיה!

אלא כדי ללמדנו גזירה שווה: נאמרה כאן "בהמה טמאה", ונאמר להלן, בטמא האוכל את הקודש (במזיד) גם כן "בהמה טמאה" ("ונפש כי תגע וכו' או בבהמה טמאה וכו' ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (שם ז, כא), מה להלן מדובר בטומאת קדש — אף כאן, שצריך להביא קרבן על השגגה, מדובר בטומאת קדש, שאינו מביא קרבן זה אלא אם אכל קודש (או נכנס למקדש) בשגגה כשהוא טמא. והרי דרשה זו מסתמכת על כך שבהמה טמאה בכלל חיה טמאה.

ומה ששנינו: בהמה טהורה בכלל חיה טהורה נוגע לענין יצירה. דתנן [ששנינו במשנה]: אשה המפלת נפלים שצורתם כמין בהמה חיה ועוף, בין שהיו כמין בהמה חיה ועוף טמאין, בין טהורין, אם הפילה זכר — תשב ימי טומאה וימי טהרה שנתנה התורה ליולדת זכר;

אם נקבה — תשב ימי טומאה וימי טהרה שנתנה התורה ליולדת נקבה; אם

אינו ידוע מה מינו של העובר — תשב ימי טומאה וימי טהרה גם לזכר וגם לנקבה, אלו

דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: כל שאינו מצורת אדם אינו נחשב ולד, לשבת עליו ימי טומאה וטהרה. ובמקום אחר נתבאר כי לשיטת ר' מאיר נלמד הדבר ממה שהזכיר הכתוב לשון יצירה בחיה ובעוף ("ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים". בראשית ב, יט), כפי שהזכיר באדם ("ויצר ה' אלקים את האדם". שם ז). ולענין זה נאמר בברייתא שבהמה בכלל חיה, שהיולדת כמין בהמה — יושבת ימי טומאה וטהרה, כמו היולדת כמין חיה, שהרי בהמה בכלל חיה. ושבים למה שנאמר (לעיל ע,ב) בשם רב נחמן בר יצחק, כי ר' יוסי הגלילי, שאמר במשנתנו שעובר מת שבמעי בהמה טמאה — טמא, למד דין זה ממה שנאמר בקרבן עולה ויורד: "ונפש כי תגע וכו' בנבלת בהמה טמאה" (ויקרא ז, כא), שיש לשאול: וכי נבלת בהמה טהורה לא מטמאה? אלא למדנו מכאן לעובר מת שנמצא במעי בהמה, שבבהמה טמאה הוא טמא, ובבהמה טהורה הוא טהור.

ושואלים: ולרבנן [ולדעת חכמים] של משנתנו, שגם עובר מת שנמצא בבהמה טמאה — טהור, האי קרא [אותו מקרא] למה לי?

ומשיבים: כוליה לכדרבי הוא דאתא [אותו כתוב כולו לכמו שדרש רבי מכתוב זה הוא שבא], ללמד שקרבן עולה ויורד בא על אכילת קודש בטומאה בשגגה.

א משנה האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה (והושיטה) חיה (המיילדת) את ידה ונגעה בו בעובר כשהוא במעי אמו — החיה טמאה טומאת שבעה ימים, כמי שנוגע במת, והאשה טהורה מכל טומאה עד שיצא הולד.

ב גמרא בקשר לדין משנתנו מביאים מה שאמר רבה: כשם שטומאה שבלועה בתוך הגוף אינה מטמאה מה שנגעה בו — כך טהרה בלועה אינה מיטמאה, אינה מקבלת טומאה, וכגון אדם שבלע טבעת טהורה ונכנס לאוהל שהמת נמצא בו — אין הטבעת נטמאת.

ושואלים, טומאה בלועה מנלן [מנין לנו] שאינה מטמאת? דכתיב [שנאמר] בדין בהמה שמתה: "והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויקרא יא, מ), שצריך לטבול גופו ובגדיו, וכשמגיע הערב הריהו טהור; מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אפילו במקרה שאכל סמוך לשקיעת החמה? וקאמר רחמנא [ואמרה התורה] שהוא טהור משעה שיגיע הערב, למרות שיש במעיו חתיכת נבילה שלא נתעכלה.

ודוחים: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם], דלא חזיא [שאותה חתיכה אינה ראויה] לאכילת גר, כלומר, אינה ראויה לאכילת אדם, ובמקרה זה פקע ממנה שם נבילה!

ומוסיפים: הניחא [זה נוח], אמנם יש מכאן הוכחה אם נלך לשיטת רבי יוחנן שאמר בענין זה: אחת זו ואחת זו, בין טומאה חמורה לטמא אדם, ובין טומאה קלה לטמא אוכלים, הנבילה מטמאה עד שתיפסל לאכילת כלב; לשיטתו שפיר [יפה, מובן הדבר], שמוכח מכאן שטומאה בלועה אינה מטמאת, שאם לא כן — היתה מטמאת, שהרי עדיין ראויה היא לאכילת כלב.

אלא לדעת בר פדא שאמר: טומאה חמורה מטמאה הנבילה כל זמן שהיא ראויה לאכילה לגר, וטומאה קלה היא מטמאה עד שתיפסל לאכילת כלב — אין מכאן הוכחה, שיש לומר שאינה מטמאה כשהיא במעי האוכל משום דלא חזיא [שכבר אינה ראויה] לגר הוא, שמשעה שנבלעה אינה ראויה לאכילת אדם!

ומשיבים: חתיכת נבילה שזה עתה נבלעה, נהי דלא חזיא [גם אם אמנם אינה ראויה] לאדם בפניו, כשהוא יודע שנבלעה, מכל מקום שלא בפניו, אם לא היה יודע על כך — מיחזיא חזיא ליה [ראויה היא לו], וכגון שהיתה זו חתיכה קטנה שלא נלעסה, ודין נבילה גמורה יש לה.

ושואלים: אשכחן [מצאנו, איפוא] מקור לכך שטומאה בלועה אינה מטמאה את הנוגע בה, טהרה בלועה מנלן [מנין לנו] שאינה נטמאת?

ומשיבים, קל וחומר הוא: ומה כלי חרס שאין בו חלל טפח המוקף צמיד פתיל, שמכסהו צמוד ומהודק, שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא, שאם כזית מן המת מצוי בתוכו — נטמא הכלי וגם כל מה שבאותו בית; דאמר מר [שאמר החכם]: טומאה רצוצה, דחוסה בקרקע או בכלי, שאין לה חלל טפח בוקעת ועולה עד לרקיע — בכל זאת מציל אותו כלי חרס כשהוא באוהל המת על טהרה שבתוכו מלטמא,