למטעי כרם" (מיכה א, ו) שכל בני הסביבה נהנים מהם.

א ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם מתחייב אדם הריגה למלכות, מטילין לו חכה (מכשיר ברזל או עץ להחזיק את הפה) לתוך פיו, כדי שלא יקלל את המלך כשמוציאים אותו להורג.

ואילו מדת הקדוש ברוך הוא, אדם מתחייב הריגה למקום — הרי הוא שותק מרצונו, שנאמר: "לך דמיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר" (תהילים סה, ב). ולא עוד אלא שמשבח את ה' על יסוריו, שנאמר "תהלה". ולא עוד אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן לכפר על חטאיו, שנאמר "ולך ישלם נדר".

היינו [זה הוא] שאמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה" (תהילים פד, ז).

"עברי" — אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקדוש ברוך הוא. "עמק" — עונשם הוא שמעמיקין להם גיהנם. "הבכא" — שבוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין, כלומר כמעיין שיורד ומגיע עד יסודות הארץ ("מעין ישיתוהו"). "גם ברכות יעטה מורה" — שמצדיקין עליהם את הדין, ואומרים לפניו: רבונו של עולם, יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת, ויפה תקנת גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] אמר ר' שמעון בן לקיש: רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר" (ישעיה סו, כד) "שפשעו" לא נאמר, אלא "הפשעים" בלשון הווה — שפושעים והולכין לעולם!

ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה] הא [זה] שאמרנו שמצדיקים את הדין — מדבר בפושעי ישראל, הא [זה] שאינם חוזרים בהם — בפושעי אומות העולם.

הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר], שאם לא תאמר כן, קשיא [קשה] מדברי ריש לקיש אדריש לקיש [על דברי ריש לקיש] שאמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור (אש) גיהנם שולטת בהן, קל וחומר ממזבח הזהב.

מה מזבח הזהב במקדש, שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור, שלא נמס זהבו. פושעי ישראל, שמליאין מצו‍ת כרמון, שנאמר: "כפלח הרמון רקתך" (שיר השירים ו, ז) ואמר ר' שמעון בן לקיש: אל תיקרי "רקתך" אלא ריקתיך, שאפילו ריקנין שבך מליאין מצו‍ת כרמון — על אחת כמה וכמה שאין אור הגיהנום שולט בהם.

אלא הא דכתיב [זה שנאמר] "עברי בעמק הבכא", שמובן מכאן שבכל זאת יורדים הם לגיהנום — יש להסביר: "ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם [ההוא מדובר שהם מתחייבים אותה שעה לגיהנום], ואולם אתי [ובא] אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו [ומעלה אותם ומקבל אותם]. שאינו מניח לפניו את הנימולים להיכנס לגיהנום. בר [חוץ] מישראל יהודי שבא על בת גוי, דמשכה [שנמשכת] כעונש ערלתו ולא מבשקר ליה [מכיר בו] אברהם אבינו שהוא מזרעו.

על עיקר הדבר מתקיף לה [מקשה עליו] רב כהנא: השתא [עכשיו] שאמרת "הפשעים" משמעו: דפשעי ואזלי [שפושעים והולכים], אלא מעתה אותם מקראות דכתיב [שנאמר] בהם "המוציא" ו"המעלה" את ישראל ממצרים, האם משמע לשונות אלה: דמסיק ודמפיק [שמעלה ושמוציא] הוא עכשיו?! אלא עליך להבין שהכוונה דאסיק ודאפיק [שהעלה והוציא] כבר, הכי נמי [כך גם כן] — "הפושעים" משמעו דפשעי הוא [שפשעו כבר].

ב ועוד אמר ר' ירמיה בר אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים. פתח במדבר, דכתיב [שנאמר] בקורח ועדתו: "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טז, לג);

בים יש פתח לגיהנם, דכתיב [שנאמר]: ביונה בהיותו במעי הדג: "מבטן שאול שועתי שמעת קולי" (יונה ב, ג);

ובירושלים יש פתח לגיהנם, דכתיב [שנאמר]: "נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים" (ישעיה לא, ט). ותנא דבי [ושנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: "אשר אור לו בציון" — זו גיהנם, "ותנור לו בירושלים" — זו פתחה של גיהנם.

ושואלים: ותו ליכא [ויותר פתחים אין]? והאמר ר' מריון אמר ר' יהושע בן לוי, ואמרי לה [ויש אומרים] תנא [שנה] רבה בר מריון בדבי [בשם בני בית מדרשו] של ר' יוחנן בן זכאי: שתי תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהן, ועל תמרות אלו שהן שונות משאר דקלים זו היא ששנינו: ציני [דקלי] הר הברזל כשירות למצוות לולב, וזו היא פתחה של גיהנם. ומשיבים שאין זו קושיה — דילמא היינו דירושלים [שמא זה הוא הפתח שבירושלים]

אמר ר' יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן: שאול, ואבדון, ובאר שחת, ובור שאון, וטיט הי ון, וצלמות, וארץ התחתית.

שאול, דכתיב [שנאמר]: "מבטן שאול שועתי שמעת קולי" (יונה ב, ג). אבדון, דכתיב [שנאמר]: "היספר בקבר חסדך אמונתך באבדון" (תהילים פח, יב). באר שחת, דכתיב [שנאמר]: "כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת" (תהילים טז, י). ובור שאון וטיט הי ון, דכתיב [שנאמר]: "ויעלני מבור שאון מטיט היון" (תהילים מ, ג). וצלמות, דכתיב [שנאמר]: "ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל" (תהילים קז, י). וארץ התחתית — גמרא [מסורת לימוד] היא שכך שמו.

ושואלים: ותו ליכא [ויותר שמות אין]? והאיכא [והרי יש] גיהנם! ועונים שזה אינו שם כי אם כינוי — גיא שעמוקה כגיהנם, או שהכל יורד לה על עסקי הנם, ומפרש "הנם" כמו: חנם, לשווא.

ומקשים: והרי יש שם תפתה, דכתיב [שנאמר]: "כי ערוך מאתמול תפתה" (ישעיה ל, לג) ועונים ההוא שגם זה כינוי הוא והכוונה שכל המתפתה ביצרו יפול שם.

ג כיון שדובר בגיהנם מזכירים גם עניינו של פתח גן עדן. אמר ריש לקיש: אם בארץ ישראל הוא — בית שאן פתחו, ואם בערביא — בית גרם פתחו, ואם בין הנהרות בבבל הוא — דומסקנין פתחו. שבמקומות אלה יש שפע גדול של צמחים וארץ פוריה. ומספרים כי אביי היה משתבח בפירי דמעבר ימינא [בפירות שמעברו הימני] של נהר הפרת, ורבא היה משתבח בפירי [בפירות] הרפניא.

ד נאמר במשנה: וביניהן בין הפסים כמלוא שתי צמדי פרות קשורות ולא מותרות. ושואלים: פשיטא [ברור, מובן] כיון דתנא ליה [ששנה לו] שקשורות הוו [הן], אנן ידעינן דלא הוו [אנו יודעים שאין הן] מותרות!

ומשיבים: מהו דתימא: [שתאמר] קשורות משמעו כעין קשורות שקרובות הן זו לזו אבל ממש לא — על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא די שהן סמוכות אלא קשורות ממש.

ה נאמר במשנה "אחת נכנסת ואחת יוצאת" תנא [שנינו בתוספתא] להבהיר: רבקה [צמד] נכנסת ורבקה יוצאת. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כמה ראשה ורובה של פרה — שתי אמות. וכמה עוביה של פרה — אמה ושני שלישי אמה.